<h1>פסקי ריא"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הזהירה תורה על הנזקין, שאם הזיק האדם בגופו, וכן ממונו שהזיק, חייב לשלם. וחמשה נזקין כתובים בתורה על נזקי ממונו, ונקראו אבות, שכולן יש להם תולדות, ואילו הן: הקרן, והשן, והרגל, והאש, והבור. הקרן שנ' [שמות כ"א] כי יגוף שור איש את שור רעהו ומת, ונגיפה זו נגיחה היא שנ' או נודע כי שור נגח הוא. השן והרגל שנ' [שמות כ"ב] ושלח את בערה ובער בשדה אחר, שהזיקה בהמתו בשדה חברו, או ברגלה דרך הלוכה או בשנה באכילתה. אש שנ' [שם] כי תצא אש ומצאה קוצים וגו'. בור שנ' [שמות כ"א] וכי יפתח איש בור.
כל אלה הנזקים שהאדם מתחייב עליהם משלמין ממיטב שנ' [שמות כ"ב] מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. וכן ארבעה שומרין שהן שומר חנם, והשואל, נושא שכר והשוכר, שנתחייבו לשלם כל אחד בדין המבואר בו, משלמין כולן ממיטב. ולפי זה מי שיש לו מעות מחברו למחצית שכר שחציים דינם כמלוה וחציים דינם כפקדון כמו שביארנו בפ' אי זה הוא נשך [ב"מ ס"ח ע"א], אם הוצרך בעל הממון לגבות ממנו קרקע גובה חלק הפקדון מהמיטב כדין ארבעה שומרין, וחלק המלוה מן הבינונית כדין בעל חוב, כמבואר בקונטרס הראייות בראיית א'. וכן הגנב, והגזלן, ותשלומי כפל, ותשלומי ארבעה וחמשה, ועדים זוממין שנתחייבו לשלם, וכן האונס והמפתה שנתחייבו לשלם קנס חמשי' כסף, ובושת ופגם ומוציא שם רע שעונשין אותו מאה כסף כולן משלמין מן המיטב וכן המטמא תרומתו שלכהן, או המערב תרומה טהורה בחולין שאינן ראויין אלא לכהנים בדמיהן פחותין, או המערב יין נסך ביינו של חבירו ואסרו. וכן הגורם נזק לחברו אפי' בדבור כגון המסור וכיוצא בו, שכל אלה חייבין לשלם, כמו שביארנו בפרק הנזקין [גיטין נ"ב ע"ב], דינו כדין הנזקין שגובין לנזק מן העדית [כלומ' מן המשובח קרקע] שלמזיק.
<h2>דף ב:</h2>
תולדות הקרן כל הדומין לקרן, שהקרן כונתו להזיק בנגיחתו. וכן בכל עניין שהבהמה מתכונת להזיק, או שבעטה ברגלה, או שנשכה בשיניה, או שרבצה על הכלים כדי לשברם, או שדחפה בגופה כדי להזיק, וכן כל הדומין לאלה. אחד בהמה ואחד כל שאר חייה ועוף שהן ממונו ושמירתו עליהן.
<h2>דף ג.</h2>
תולדות השן כל הדומין לשן שהיא מתכונת להנאתה, כגון שנתחככה על הכותל והפילתו או שטינפה פירות להנאתה וכן בכל עניין שהזיקה להנאתה. תולדות הרגל כל הדומין לרגל, שהזיקה דרך הליכתה, והיזקה מצוי, בין שהזיקה בגופה, בין שהזיקה ברגלה, בין במשאוי שעליה, בין בפרומבייא שבפיה, בין שכשכשה בזנבה כדרכה והזיקה בדרך הליכתה.
תולדות הבור אבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים, בין שהפקירן שם בין שלא הפקירן שם ונכשלו בהם העוברים והוזקו, הרי אילו תחלת עשייתן לנזק כבור ותולדות הבור הן.
<h2>דף ג:</h2>
האדם שהזיק בכחו או בגופו, אם ממון חברו הזיק משלם כל מה שהזיק, בין שהזיק כשהוא ער, בין שהזיק כשהוא ישן, לפי שהאדם מועד לשלם בין ער בין ישן בין שוגג בין מזיד בין באונס בין ברצון.
וכן אם רקק אדם וכיחה וזרק כיחו ורקיקתו, או שזרק ניעו שהוא מן האף והזיק, חייב לשלם, הואיל והזיק בכחו הרי הוא כמזיק בגופו, ואם נחו ברשו' הרבים ונכשלו בהם עוברי דרכים והוזקו הרי אילו תולדו' הבור והזורקן שם חייב על נזקיהן.
תולדות האש אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו, ונפלו ברוח שהיתה מצויה בשעה שהניחם שם, והזיקו בדרך נפילתן, שכשם שהאש כח אחר מעורב בה שהולכת על ידי הרוח ומזקת, אף אילו כח אחר מעורב בהן שהרוח הפילן והזיקו, אבל אם נפלו ברוח שאינה מצויה כגון שנתגברה הרוח אחר שהניח' שם ונפלו והזיקו פטור עליהן. וכן אם הבעיר אשו ואינה ראויה לילך ולהזיק ברוח המצויה באותה שעה, ונתגברה הרוח ואחר כך הלכה והזיקה פטור על היזקה כמבואר בקונטרס הראייות בפרק הכונס צאן לדיר בראייה ב'.
<h2>דף ו.</h2>
וכן אם הניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה ולא הזיקו דרך נפילתן, אלא אחר שנחו נכשלו בהן אחרים והוזקו הרי אילו תחלת עשייתן לנזק. וכן אם הניח אבן או שום מכשול ברשו' הרבים, ונתגלגל למקום אחר על ידי אנשים או בהמו' העוברי' בדרכים המגלגלין אותן ברגליהן דרך הילוכן, ונכשלו בהן אחרים והוזקו הרי זה שהניח המכשול חייב לשלם, ואע"פ שלא הזיק במקום שהניחו הוא שם. הזיק המכשול דרך גילגולו, השיני המגלגלו חייב שהרי מכחו הולך ומזיק והראשון פטור, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ב'.
<h2>דף ז.</h2>
מי שהיו לו בתים ושדות וכרמים ואינו מוצא למכור קרקעותיו בשוייהן, והרי אין לו מה יאכל, רואין אם מפני שהוא דחוק במעות מזלזלין בקרקעותיו ואינו מוצא למכור כדרך שאר המוכרין, הרי זה אונס אצלו שאין לו לזלזל בקרקעותיו יותר משאר בני אדם. ואם אין לו מה יאכל מאכילין אותו מעשר עני כשאר העניים עד שימצא למכור קרקעותיו בשויהן, הוזלו כל שאר הקרקעות כדרך שהוזלו קרקעותיו, הרי זה יש לו למכור קרקעותיו כפי מה שמוצא למכור ואל יאכל ממתנות עניים, שהרי אין כאן אונס והואיל והוזלו כל הקרקעות, ויכול זה למכור קרקעותיו כדרך כל המוכרין אע"פ שהוזלו יותר מחצי דמיהן.
<h2>דף ז:</h2>
היו כל הקרקעות נמכרין בימי תשרי בזול, ובימי ניסן נמכרין ביוקר, לפי שחורשין אותן בימות החמה וזורעין אותן בימי תשרי, והרי זה צריך למכור בימי תשרי בשעת הזול, אם הוזלו עד חצי דמיהן ימכור ואל יאכל ממתנות עניים, אבל אם אינו מוצא למכור בחצי דמיהן אל ימכור ויאכל ממתנות עניים עד שיבואו ימי ניסן וימכו' אותן בשוייהן כמבואר בקונטרס הראייות בראיית ג'.
אע"פ שגובין לניזק מן העדית שבקרקעות, אם רצה המזיק לתת לו מן המטלטלין הרשו' בידו לשלם נזקו אפי' מסובין, שכל המטלטלין הרי הן כמיטב, שאם אינן ראויין לימכר במקומן יכול למוכרן במקום אחר, ואפי' היה המזיק עשיר בכסף ובזהב כמו שביאר מז"ה, וכן היא שיטת רבינו יצחק.
מי שהיה עליו לפרוע נזקין ובעל חוב וכתובת אשה, הנזקין גובין מעדית קרקעותיו כעניין שביארנו, ובעל חוב גובה מן הבינונית, וכתובת אשה גובה מן הזיבורית קרקעותיו, אע"פ שהיו לבעלה כמה מטלטלין. ואם רצה הניזק לגבות מן הבינונית וזיבורית, או בעל חוב לגבות מן הזיבורית כגון שהיתה סמוכה לקרקעותיו הרשות בידו כמבואר בקונטרס הראיות בראיית ו'. אע"פ שהיו קרקעותיו שלזה מעולות ביותר עד שהיתה חשובה זיבורית שלו כעדית שלשאר בני אדם, הרי היא דינה כזיבורית ואינו יכול לפרוע בה בעל חוב וכל שכן הנזקין, שאין שמין בקרקעות של רוב העולם אלא בקרקעות שלו שמין עדית, וזיבורית, ובינונית. נישופה העדית ואבדה ממנו אין הנזקין גובין אלא מן הבינונית שלו, ואע"פ שיש לו מעולה ממנה, הואיל ואבדה העדית שלו אבד דין הנזקין, וגובין מן הבינונית כבעל חוב, כמו שמבואר בפרק הניזקין [גיטין נ' ע"א] וכך היא שטת המורה. היו לו עדית ובינונית, נזקין בעדית, ובעל חוב וכתובת אשה בבינונית. היו לו בינונית וזיבורית ניזקין בבינונית ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית. היו לו עידית וזיבורית ניזקין בעידית ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית.
<h2>דף ח.</h2>
היו לו עדית ובינונית וזיבורי', ואחר שלוה מבעל חוב מכר העדית שלו לאחרים, הרי הבעל חוב גובה מן הבינונית שלו, שהרי בשעה שהלוה בינונית היתה אצלו ומאז היה חובו עליה. אבל אם מכרה קודם שלוה מבעל חוב הרי נעשית הבינונית אצלו עדית ואין הבעל חוב גובה אלא מן הזיבורית. מכר מקצת קרקעותיו לאחרים ונשארה אצלו העדית, או הבינונית, או הזיבורית הרי כולן באין לגבות ממנו בין הנזקין, בין בעל חוב, בין כתובת אשה, לפי שאין נפרעין מן הנכסים המשועבדים לאחרים במקום שיש בני חורין ביד החייב. מכר כל קרקעותיו לשלשה בני אדם לזה עדית, לזה בינונית, ולזה זיבורית, אם בזה אחר זה מכר להם כולן גובין מן האחרון, לפי שאומ' הראשוני' בשעה שלקחנו הרי הנחנו בני חורין ביד החייב לגבות ממנו. אם אינו מספיק להם מה שביד האחרון גובין משלפניו, ואם אינו מספיק מה שלפניו גובין ממה שלפני פניו. מכרן לשלשה בני אדם כאחת כולן נכנסו תחת הבעלים, שהנזקין גובין מהן מן העדית, ובעל חוב מן הבינונית, וכתובת אשה מן הזיבורית, במ' דברים אמורין שהנזקין גובין מהלקוחות כשעמד בדין המזיק עם הניזק ואחר כך מכר ללקוחות, שהרי הוא כאילו יש לו שטר על נזקין, אבל אם מכר המזיק ללוקח עד שלא עמד בדין אין הנזק יכול לטרוף מן הלקוחות, לפי שהוא דומה למלוה על פה ומלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות, כמו שמבואר בסוף פרק גט פשוט [ב"ב קע"ה ע"ב], וכן בפרק שנים אוחזין [ב"מ ט"ו ע"א] בהלכת מצא שטרי חוב. מכרן לאדם אחד, בין שמכרן לו בבת אחת, בין שמכרן לו בזה אחר זה, אע"פ שהיתה האחרונה שבהם העדית דוחה את כולן אצל הזיבורית ואפילו הנזקין, לפי שיכול לומר הלוקח הריני מחזיר הזיבורית לחייב ותעשה אצלו בני חורין ותגבו כולכם ממנו. ונראה בעיניי שאפילו אם היה ללוקח זיבורית מאבותיו יכול לטעון עליהם כך שאני אמכרנה לחייב ותגבו כולם ממנו. לפיכך מגבה לכולן מאותן הזיבורית כמבואר בקונטרס הראיות בראיית ו'.
<h2>דף ח:</h2>
מת החייב ונשארו בניו אין הלוקח יכול לטעון אני מחזיר הזיבורית לבניו, לפי שאין אילו יכולין לגבות מבניו מן הקרקעות שקנו אחר מיתת אביהן. לפיכך עמד זה הלוקח במקום החייב שלקח ממנו וגובין ממנו הנזקין בעדית, ובעל חוב בבינונית, וכתובת אשה בזיבורית, בין שלקחו הלוקח מן החייב כולן בבת אחת, בין שלקחו ממנו בזה אחר זה. ואע"פ שהיתה העדית האחרונה, שכולם דינן בעידית, שהרי היא נשארת בת חורין לבסוף, יכול לומר הלוקח לא תקנו חכמים לגבות מבני חורין [ולא] שביד הלוקח אלא לתקוני, ועכשיו אי אפשי בתקנה זו, שנוח לי שתגבו כל אחד ואחד כדינו ולא תגבו כולכם מן העדי'. מכר הלוקח הבינונית והזיבורית לאחר ושייר העדית לפניו, כולן גובין מן העדית שביד לוקח ראשון, שהיא היתה האחרונה ביד החייב. מכר העדית ושייר הבינוני' והזיבורית לפניו, הנזקין גובין מן העדית שביד לוקח שיני, ובעל חוב בבינונית, וכתובת אשה בזיבורית שביד לוקח ראשון ואינן גובין מן העדית, לפי שמה שמכר ראשון לשיני כל זכות שבאת לידו. וכשם שלוקח ראשון דוחה בעל חוב וכתובת אשה מן העדית כמו שביארנו, כך דוחה אותם מן העדית גם הלוקח השיני אף על פי שהיתה העדית אחרונה. מכר החייב כל קרקעותיו בבת אחת, וחזר הלוקח ומכר אחת מהן ללוקח שיני ואחר כך בא בעל חוב שחייב לטרוף, אם הוא מוצא אחת מן הקרקעות הבינונייות ביד לוקח ראשון אינו יכול לגבות מן הלוקח השיני, לפי שבעל חוב דינו בבינונית, וכל זמן שהוא מוצא דינו ביד לוקח ראשון אין לו לגבות מן לוקח שיני, ואם לא מצא בינונית ביד לוקח ראשון אלא ביד לוקח שיני, הרשות בידו לגבות מאי זה שירצה, שאם רצה גובה מלוקח ראשון שקנה שעבודו וגובה ממנו העדי', ואינו יכול לדחותו אצל הזיבורית הואיל והיתה הבינונית בידו ומכרה כמו שביאר מז"ה בכתובות בפרק מי שהיה נשוי, והוא שמת כבר החייב שאינו יכול להחזיר הזיבורי' לבניו כמו שביארנו. ואם רצה הבעל חוב גובה הבינונית מלוקח שיני לפי שהדין שלו בבינונית. ואינו יכול לומר לו מקום הנחתי לך ביד לוקח ראשון לגבות ממנו, שהרי אף של לוקח ראשון משועבדין הן.
<h2>דף ט.</h2>
שני אחין שחלקו בנכסי אביהן, אחד נטל קרקע ואחד נטל כספים או שאר מטלטלין, ובא בעל חוב שלאביהם וטרף מהן קרקע בחוב אביהן, לפי שאינו יכול לגבות מן המטלטלין שהמטלטלין שליתומים אינן משתעבדין לבעל חוב, הרי זה שנטל קרקע בחלקו הפסיד ואין בעל המטלטלין משלם לו כלום, שאומר לו לכך נטלתי המטלטלין אע"פ שהן נוחין להאבד יותר מן הקרקע כדי שלא ישתעבדו לבעל חוב. ונראה בעיניי לפי מה שתקנו הגאונים, שבעל חוב יכול לגבות חובו מן המטלטלי' שליתומים בזמן שאינו מוצא להם קרקעות, זה שנטל כספים או שאר מטלטלין בחלקו הרי הן כקרקעו', ומשלם חלקו לאחיו שבא בעל חוב וגבה ממנו, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ה'.
<h2>דף ט:</h2>
המוסר בהמתו ביד חרש שוטה וקטן ויצאת והזיקה חייב זה על נזק בהמתו, והוא שמסר לו בהמתו מותרת, אבל אם מסר לו בהמתו קשור' ומשומרת כהלכתה, והתירה החרש ויצאת והזיקה פטור בעל הבהמה. וכן אם מסר לו בורו מגולה חייב בעל הבור על היזקו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט'. מסר בהמתו מותרת לשומר בן דעת, השומר שקיבל עליו לשומרה חייב עליה בין אם הזיקה בין אם נאבדה.
<h2>דף י.</h2>
המוסר שורו לחמשה בני אדם לשומרו, ופשע אחד מהם בשמירתו ואבד השור, או שיצא והזיק, אם אין יכול להשתמר השור בלא החמישי הרי החמישי שפשע בו חייב על השור ועל נזקיו. אם ראוי להשתמר בלא החמישי, הרי נסתלק החמישי והניח שמירתו על חבריו והן חייבין על שמירתו. ונראה בעיניי, שאם אמרו לו חבריו שאם תסתלק אתה נסתלק גם אנחנו ונסתלקו כולן, הרי כולן חייבין עליו.
<h2>דף י:</h2>
וכן חמשה שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו, ובא אחד וישב עליו ושברו, אם היו יכולין אילו לעמוד בשעה שישב זה ולא עמדו, הרי כולן פשעו בשבירת הספסל וכולן חייבין עליו. אבל אם לא היו אילו יכולין לעמוד, כגון שסמך זה האחר עליהם ולא הניחן לעמוד, אלא הכביד עליהם ונשבר הספסל הרי זה האחד לבדו חייב על שבירתו.
פחת נבילה לניזק כיצד, היה שוה שורו שלניזק בשעה שמת חמשים זוז, ועד שהעמידו בדין נתקלקל והסריח ואינו שוה אלא עשרים וחמשה, מחשבין אותו לניזק חמשים זוז כפי מה שהיה שוה בשעת מיתתו ומשלים לו שאר הנזק או ממיטב קרקעיתו, או מהמטלטלין אפי' סובין, בין שמת שורו שלניזק על ידי ממונו שלמזיק, בין המיתו המזיק בידים, בין שהיה שומר עליו ופשע בשמירתו, או שהיה שואל עליו ונאנס בידו ומת מחשבין הנבילה לניזק כמו שהיתה שוה בשעת מיתה ומשלם לו המותר כמו שביארנו. אבל הגנב והגזלן שגנבו או שגזלו בהמת הבעלים ומתה אין שמין הנבלה לבעלים, אלא משלמין לבעלים בהמה שלמה כמו שגנבו או שגזלו. וכן אם גנבו או גזלו כלים ונשברו משלמין כלים שלמין כמו שהיו או דמיהן. וכן אם רצו לשלם סובין או שאר מטלטלין אין שומעין להם, אלא משלמין מה שגזלו או מה שגנבו. ונראה בעיניי שאם אין להם בהמה או כלים או מעות, אבל יש להם שאר מטלטלין או קרקעות, אין מחייבין אותן למכור המטלטלין שלהן או הקרקעות שלהן לבעלים כמו שגנבו או שגזלו, אלא שמין מן המטלטלין שלהן, או הקרקעות שלהם, ומשלמין לבעלים כדי שויה שלגניבה ושלגזילה, ואם אין להם מטלטלין חייבין לשלם מן הקרקע מן המיטב. וכן בעל חוב בזמן שמוצא מעות ביד הלוה גובה ממנו מעות כמו שהלוהו, ואם אינו מוצא מעות בידו גובה ממנו שאר מטלטלין, ואם אינו מוצא מטלטלין גובה ממנו קרקע מן הבינוני לפי שבעל חוב דינו בבינונית. ומז"ה אומ' שאם היו ללווה מטלטלין עליו לטרוח ולמכור מטלטלין ולהביא מעות למלוה, אבל אם אין לו מטלטלין אלא קרקע אין מחייבין אותו למכור קרקע, אלא שמין ממנו למלוה כדי חובו. וכבר ביארתי בקונטרס הראייות בראיית ד' ובראיית ה' שאף במטלטלין אין מחייבין אותו למכור, אלא שמין מהן למלוה כדי חובו, אבל אם יש לו מעות חייב ליתן לו מעות כפי מה שהלוהו.
<h2>דף יא:</h2>
וכשם שאין בעל חוב גובה מן המטלטלין שירשו היתומין מאביהם, כך אינו גובה מן העבדים, שהעבדים כמטלטלין הן דומין לעניין בעל חוב לפי שדרכן למות ולהאבד. אע"פ שהעבד הוא כמטלטל, אם עשה אדם עבדו אפותיקי לחבירו ומכרו, בעל חוב גובה אותו מיד הלוקח. אבל אם עשה אדם שורו אפותיקי לבעל חוב ומכרו, אין הבעל גובה אותו מיד הלוקח, לפי ששעבוד השור אינו ידוע, אבל שעבוד העבד יש לו קול, והכל יודעין בו והלוקח פשע לעצמו שקנאו. שיעבד לבעל חוב שורו או שאר מטלטלין אגב קרקע, הרי אילו המטלטלין משועבדין לו כקרקע ובעל חוב גובה אותן מן הלוקח כאילו הוא קרקע, והוא שכתב לו דלא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרי, כמו שמבואר בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ"ד ע"ב].
<h2>דף יג.</h2>
שור תם שלשלמים שהזיק אין הניזק משתלם אלא מגופו, והחלק שמגיע מן הבשר גובה מן הבשר ואוכלו הניזק בקדושה כדין הבעלים, והחלק המגיע לאימורין מפסיד כמו שביאר המורה בפרק ראשון.
<h2>דף יג:</h2>
הוזק שורו שלניזק או פירותיו וכליו ברשותו שלמזיק מקרן ותולדותיו, או משן ורגל ותולדותיהן, פטור המזיק בכולן, שהוא אומר לניזק מה לו לשורך או לשאר ממונך ברשותי.
המוסר שורו לשומר ולא שמרו כראוי ויצא והזיק, הרי השומר עומד במקום הבעל להתחייב בנזקיו כדין הבעלים, ואם הוזק השור ואינו יכול לגבות נזקיו מאחרים, חייב השומר לשלם נזקו משלם לבעל השור.
קיבל עליו השומר שמירת גופו ולא קיבל עליו שמירת נזקו, ונגח השור הזה את שורו של שומר, משלם לשומר כדרך שהיה משלם לשאר בני אדם.
<h2>דף יד.</h2>
הוזק ברשות הרבים, או ברשות אחרים שאין להם שום רשות לא המזיק ולא הניזק, על נזקי קרן ותולדותיו תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם, ועל נזקי שן ורגל ותולדותיהן פטור, שלא חייבה תורה עליהן אלא ברשות הניזק שנ' [שמות כ"ב] ובער בשדה אחר.
חצר שהמזיק והניזק שותפין בו, וכן הבקעה שכולן משתמשין בה להניח שם הבהמות והחפצים שלהם, הרי דינם כרש' הרבים, בין בנזקי קרן ותולדותיו, בין בנזקי שן ורגל ותולדותיהן. היתה מיוחדת לשניהם להכניס בהם פירות וכלים, אבל לא בהמות, ונכנסה שם בהמתו שלאחד מהם ואכלה פירות או שברה כלים כדרכן חייב, הואיל וזה הכניס פירותיו וכליו ברשות, ובהמתו שלזה נכנסה שלא ברשות, הרי היא כמזקת ברשות הניזק וחייבת אף על השן ועל הרגל. וכן אם היתה מיוחדת לזה ולזה לבהמות (לא יהיה) ולא היה רשאי להכניס בה פירות או כלים אלא האחד אם הזיקה בהמתו שלזה פירותיו או כליו שלזה חייב, לפי שרשות הניזק היא אצל פירותיו וכליו שלזה, הואיל ואין המזיק רשאי להכניס שם פירות וכלים כמוהו.
<h2>דף יד:</h2>
פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה אין אומ' יצא נזק בנזק, אלא שמין הנזק בדמים כדרך שביארנו, וזה מבואר בפרק ראשון.
מת המזיק ובא הניזק לגבות נזקיו מיורשיו, אם ירשו ממנו קרקע גובה נזקו מאותו קרקע, אם לא ירשו ממנו קרקע אלא מטלטלין אינו גובה נזקו מהם, שהמטלטלין שליתומים אינם משתעבדין לבעל חוב שלאביהן, ואפילו אם היה לו שטר. ואם קדם הניזק ותפש מטלטלין שלמזיק עד שלא מת, אע"פ שלא עמד בדין אלא עם היתומין אחר מיתתו, הרי זה גובה נזקו מאותן המטלטלין, ועניין זה מבאר התלמוד לפנינו. ועכשיו תקנו הישיבו' שהמטלטלין שירשו היתומין מאביהן משתעבדין לבעל חוב שלאביהן בזמן שאינו מוצא להן קרקע.
<h2>דף טו.</h2>
הנשים הרי הן כאנשים לנזקין, וכן לכל דינים שבתורה שנ' [שמות כ"א] ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ואף הנשים בכלל.
חצי נזק שמשלם שור תם כמו שביארנו אינו אלא דרך קנס, שאין דרך השור או שאר בהמה חייה ועוף להזיק, ואין הבעלים צריכין לשומרן עד שיועדו בכך, ואין עליו לשלם מן הדין, אלא דרך קנס חייבתו תורה, ואין אדם משלם קנס על פי עצמו אלא על פי עדים.
<h2>דף טו:</h2>
וכן כל המשלם יותר ממה שהזיק כגון תשלומי כפל, ותשלומי ארבעה וחמשה, וכן שור שהמית את העבד שמשלם בעל השור שלשים שקלים לאדוניו, כל אלה קנס הם ואינו משלם קנס על פי עצמו. וכן אין דנין דיני קנסות בבבל אלא בארץ ישראל, שיש שם דיינין מסומכין ואין סמיכה בבבל. ואע"פ שאין דנין דיני קנסות בבבל, אם תפש הניזק מיד המזיק כשיעור הנזק שהוא חייב לתת לו אין מוציאין מידו, הואיל ויש לו עדים על הקנס. ואף כשלא תפש אם אמר הניזק לדייני חוצה לארץ תזמינוהו לדין עמי אצל דייני ארץ ישראל שדנין דיני קנסות, דייני חוצה לארץ מזמינין אותו לעלות עמו, אם אינו עולה עמו משמתין אותו. ועוד ביארנו זה בפרק אילו נערות [כתובות מ"א ע"ב].
שיברה כלים בכחה כגון שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה דרך הלוכה, נשברו הכלים ולא נגעה בהם לא בגופה ולא בדבר המחובר בה, הרי זה משלם חצי נזק ממיטב נכסיו כשאר נזקי הרגל, ואין חייבין עליהן אלא ברשות הניזק. וכן משלם חצי נזק זה על פי עצמו, שאינו דומה לחצי נזק שלקרן תמה שהוא קנס.
הכלב שהרג גדיים וטלאים ואכלם, וכן חתול שהרג תרנגולי' ואכלם, הרי זה שינוי שאין דרכו בכך ומתולדות הקרן הוא, ואינו משלם אלא חצי נזק על ההריגה. אבל על האכילה משלם נזק שלם לפי שיטת מז"ה, וכבר ביארתי בקונטרס הראייות בראיית ה' בפרק שלפנינו, שאף על האכילה משלם חצי נזק והרי זה כשאר הקנסות שאין גובין אותו אלא בדייני ארץ ישראל בלבד. בד"א בגדולים אבל בקטנים דרכן להורגן ולאוכלן, ומשלם ברשות הניזק נזק שלם. אע"פ שמשלם המזיק ניזקו שלניזק, חייב לסלק הנזק מביתו, ואם אינו מסלקו מנדין אותו, כך אמרו חכמ' מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו שנ' [דברים כ"ב] ולא תשים דמים בביתך.
אע"פ שאין דנין דינין הללו בחוצה לארץ, אם תפש הניזק ממונו שלמזי' כנגד נזקו אין מוציאין מידו, וכן בדיני קנסות. אף כשלא תפש הניזק, בזמן שהיו בתי דינין קבועין בארץ ישראל, אם רצה הניזק שיעלה לדין עמו בארץ ישראל כופין את המזיק שיעלה עמו ואם אינו עולה עמו מנדין אותו. בזמן הזה שאין בתי דינין קבועין בארץ ישראל אין בידינו כח לדון דינין הללו כמו שביארנו, אלא כדי שלא יהא חוטא נשכר, ושלא יהו העם פרוצין בנזקין תקנו הגאונים הקדמונים שמנדין את המזיק עד שירצה את הניזק במתן ממון, או להרבות עליו ריעים עד שיתרצה אליו, ומעשה באחד שהפיל שנו שלחבירו, ובא לפני מר רב צדוק גאון ז"ל ואמ' לו דבר קצוב איני חותך עליך, אלא לך ופייסהו בממון או בדברים, וכזה ראוי לנהוג בין בדיני קנסות, בין בשאר נזקין שאין דנין אותן בחוצה לארץ. שאר תביעות שבין אדם לחבירו כגון אם הלוהו, או הפקיד אצלו או גזל ממנו, או גנב ממנו, וכן נזקי בורו, ונזקי אשו, ותשלומי עדים זוממין, וכן דיני הגרמות, ואפילו גרם נזק לחבירו בדיבור שהלשין את חבירו לגוים והפסידו ממון, כל אלה וכיוצא בהם דנין אותן בחוצה לארץ וגובין אותן בחוצה לארץ כמו שביאר מז"ה בשם רבי' חננאל ז"ל.
קרן ותולדותיו תם הוא בתחלתו ואין משלם אלא חצי נזק, עד שיועד בבעליו שלשה, ואחר כך אם הזיק עוד משלם נזק שלם. אבל שאר הנזקין שביארנו כולן הן מועדין מתחלתן ומשלמין נזק שלם.
שלש רשויות הן, רשות הניזק, ורשות המזיק, ורשות הרבים. הזיק שורו שלמזיק ברשות הניזק, אם בתולדות הקרן הזיק תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם. ואם בתולדת שן ורגל הזיק משלם לעולם נזק שלם, לפי ששן ורגל מועדין מתחילתן.
יש מיני חייות שהן מועדין מתחילתן, ואע"פ שכונתן להזיק כנזקי הקרן, אינן דומין לקרן התם אלא לקרן מועד, ואילו הן. הזאב, והארי, והנמר, והדוב, והברדלס שהוא מן אפעה, והנחש, ואם יש להם בעלים משלמין לעולם נזק שלם, בין שהזיקו ברשות הניזק, בין שהזיקו ברשות הרבים.
<h2>דף טז.</h2>
רבצה על גבי כלים קטנים יש אומרים שהוא מתולדות הרגל, שדרך הבהמה לרבוץ עליהם. ויש אומרין שהוא מתולדות הקרן, שאין חילוק בין שרבצה על גבי כלים קטנים בין אם רבצה על גבי כלים גדולים. ונראה בעיניי שהלכה זו מספקת היא, ודנין בה להקל אצל הנתבע כמבואר בקונטרס הראייות בראיית י"ו.
<h2>דף טז:</h2>
ארי שדרס ברשות הרבים ואכל פטור, לפי שזה הוא דרך אכילתו לדרוס החייה ולאוכלה מחיים, והרי זה מתולדות השן ופטור ברשות הרבים. אבל אם טרף והרג בהמה או חייה ואחר כך אכלה, הרי זה שינוי אצלו שאין דרך אכילתו בכך, ומתולדות הקרן הוא ואפילו ברשות הרבים חייב, בין על נזק האכילה בין על נזק ההריגה כמו שביארנו למעלה, ומשלם נזק שלם לפי שהוא מועד מתחלתו כמו שביארנו. במה דברים אמורים שהוא חייב ברשות הרבים כשטרף ואכל, אבל אם טרף והלך אצל גוריו, או אצל חוריו פטור ברשות הרבים, שכן דרכו בכך ואינו מתכוין להזיק, אלא להנאתו מתכוין ומתולדות השן הוא שפטורה ברשות הרבים. שור תם המשלם חצי נזק אינו משלם אלא מגופו, שנאמ' [שמות כ"א] ומכרו את השור החי וחצו את כספו, ואם נאבד שור המזיק אינו יכול לגבות משאר נזקי המזיק. אבל שור המועד שהזיק משלם נזק שלם מן המעולה שבנכסיו, כמו שכתוב [שם כ"ב] מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם כעניין שביארנו למעלה.
<h2>דף יז.</h2>
שיברה כלים בכחה כגון שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה דרך הלוכה, נשברו הכלים ולא נגעה בהם לא בגופה ולא בדבר המחובר בה, הרי זה משלם חצי נזק ממיטב נכסיו כשאר נזקי הרגל, ואין חייבין עליהן אלא ברשות הניזק.
בהמה ששברה כלים ברשות הנזק בדרך הלוכה, ונתז ממנו שבר אחד על גבי כלי אחר ושיברו, על הכלי הראשון ששיברתו בגופה משלם נזק שלם, ועל הכלי השני ששיברתו בהתזה משלם חצי נזק.
<h2>דף יז:</h2>
כבר ביארנו שהבהמה שהזיקה ברגלה דרך הלוכה משלמת ברשות הניזק נזק שלם, וכן בכל עניין שהזיקה בגופה דרך הלוכה, ואפילו במשאוי שעליה, ואפי' היתה מושכת בקרון ונשברו הכלים תחת הקרון, או שנשברו בתוך הקרון בנענוע שהיה מתנועע הקרון דרך הלוכו, שכל אילו תולדות הרגל הן.
תרנגולין ששברו כלים ברגליהן דרך הלוכן, או שהיו פורחין ממקום למקום ושברו כלים בכנפיהן, ברשות הניזק משלמין נזק שלם, ואם לא נגעו בהם אלא שברום ברוח שבכנפיהן משלמי' חצי נזק. וכן תרנגולין שהיו מהדסין ברגליהן על גבי עיסה או על גבי פירות וטינפום, או שנקרו אותן בחרטומיהן משלמין ברשות הניזק נזק שלם. העלו עפר או צרורות ברגליהן וטינפו אותן ברגליהן משלמין ברשות הניזק חצי נזק.
בהמה שדרסה על גבי כלים ולא שיברתן, ונתגלגל למקום אחר ונשבר, ואפילו ברשות הרבים הרי זה משלם נזק שלם, שמשעה שדרסה עליו הואיל וסופו להשבר הרי הוא כשבור, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה א'.
<h2>דף יח.</h2>
וכן תרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי, ונפסק החבל ונפל דלי ונשבר, משלמין נזק שלם בין על נזק החבל בין על נזק הדלי, הואיל וסופו להשבר משעה שנפסק הרי הוא כשבור, וכשנגעו בחבל כאילו נגעו בדלי, והוא שיהיה החבל מלוכלך בעיסה שדרך התרנגולין לחטט בו מפני העיסה ומתולדות השן הוא, אבל אם לא היה מלוכלך בעיסה, מתולדות הקרן הוא, ואינו משלם לא על החבל ולא על הדלי אלא חצי נזק, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'.
<h2>דף יח:</h2>
וכן בתולדות השן שהטילה הבהמה גללים להנאתה וטנפה בהם פירות ברשות הניזק, משלם חצי נזק, והלכה למשה מסיני היא שכל מקום שאין הבהמה מזקת בגופה אלא בכחה משלם חצי נזק כמו שביאר מז"ה.
תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם חצי נזק, שלא הזיק בגופו אלא בכחו, אם היה מתכוין להנאתו כגון שהיו בתוכו זירעונים והיה אוכל בהן הרי זה מתולדות השן ופטור ברשות הרבים, ואם לא היה בתוכו זירעונין הרי זה כמתכוין להזיק, ומתולדות הקרן הוא ומשלם חצי נזק אפילו ברשות הרבים. סוס שצנף וחמו' שנער ושברו הכלים בקולם משלמין ברשות הניזק חצי נזק.
<h2>דף יט.</h2>
היתה הבהמה מהלכת ברשות הרבים, והתיזה צרורות ושיברה כלים ברשות הניזק משלם חצי נזק שהרי ברשות הניזק שיברה את הכלים. היתה מבעטת ברשות הרבים, והתיזה צרורו' בביעוטה ושיברו כלים ברשות הרבים, הרי הביעוט מתולדות הקרן הוא וחייב על הצרורות הללו אפי' ברשות הרבים. ונסתפק התלמוד על הצרורות הללו שהם מתולדות הקרן, אם משלם עליהם חצי נזק, או אם משלם רביע נזק עד שלא הועדו, לפי שעל נזקי גופה משלם חצי נזק בתולדות הקרן ועל נזקי כחה ראוי לשלם רביע נזק, ולפי שיטת מז"ה הדבר ספק. ולי נראה שעל כל נזקי צרורות משלם חצי נזק, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ב', בין על תולדות הקרן, בין על תולדות שן ורגל. ואם הועדה הבהמה בכך, הרי זה ספק בתלמוד אם משלם נזק שלם ואם לאו, ואין מוציאין מיד המזיק מספק אלא חצי נזק, ואם תפש הנזק נזק שלם אין מוציאין מידו.
בהמה שהיתה מהלכת במקום שאי אפשר שלא תתיז צרורות בדרך הלוכה, וביעטה והתיזה מחמת ביעוט, הרי זה ספק בתלמוד אם הוא מתולדות הרגל שפטורה ברשות הרבים, אם הוא מתולדות הקרן שחייבת ברשות הרבים, והולכין מספק להקל אצל מי שתופס.
<h2>דף יט:</h2>
כשכשה בזנבה כשכוש יתר והזיקה הרי זה ספק בתלמוד בפרק שלפנינו אם הוא מתולדות הרגל אם הוא מתולדת הקרן.
בהמה שכשכשה באמתה דרך קישוייה ושיברה את הכלים, הרי זה ספק בתלמוד אם הוא מתולדות הקרן לפי שיצרה תקפה, אם הוא מתולדות הרגל לפי שאין כונתה להזיק.
וכן אם היה דליל קשור ברגלי התרנגול, ונכשלו בהן עוברי דרכים ונפלו והוזקו, בעל הדליל חייב שלא שימר הדליל שלו עד שנקשר ברגלי התרנגול והזיק. ואם אין בעלים לדליל שלא נודע מי השליכו ברשות הרבים אף בעל התרנגו' פטור. ואם זרקו התרנגול בדרך הלוכו והזיק בו בזריקתו, אף אם היו לו בעלים לדליל בעל הדליל פטור, ובעל התרנגול משלם חצי נזק, שלא הזיק בגופו אלא בכחו, וזה מבואר בתלמוד בפרק שיני, וכבר בארתיו שם בקונטרס הראייות בראיית ג' וראיית ד'.
שן ורגל ותולדותיהן שהזיקו ברשות הרבים פטורין, שלא חייבה תורה עליהן אלא כשהזיקו ברשות הנזק שנ' [שמות כ"ב] ובער בשדה אחר, ואע"פ שהיתה שדהו פרוצה בלא שום גדר. אבל כל שאר הנזקין חייבין עליהן אף ברשות הרבים.
אע"פ שפטרנו נזקי השן ברשות הרבים, אם נהנית משלם מה שנהנית ואפילו אכלה שעורים אינה משלמת אלא דמי עמיר בלבד, שאיפשר לו לזה להעביד בהמתו בעמיר וכיוצא בו.
פרה שאכלה שעורין, וחמור שאכל כרשינין, ואע"פ שהפרה אינה אוכלת שעורים ולא החמור כרשינין אלא על ידי הדחק, אכילה על ידי הדחק שמה אכילה. וכן הכלב שלקק את השמן, וחתול שאכל תמרים, או חמור שאכל את הדג אע"פ שאין אוכלין אותו אלא על ידי הדחק אכילה היא, וכל אילו נזקי השן הם ומשלמין ברשות הניזק נזק שלם וברשות הרבים פטורין.
חמור שאכל את הפת שבתוך הסל, ושבר הסל, משלם על הפת ועל הסל נזק שלם, שדרכו לשבר את הסל על ידי אכילת הפת, ואם היה ברשו' הרבים פטור. אכל את הפת ואחר כך שבר את הסל, הרי אכילת הפת מנזקי השן, ושבירת הסל מתולדות הקרן.
אכלה כסות וכלים הואיל ואין דרכה בכך הרי זה מתולדות הקרן. וכן צבי שאכל את הבשר, הואיל ואין דרכו לאכל בשר אפילו על ידי הדחק מתולדות הקרן הוא, ומשלם בין ברשות הניזק בין ברשות הרבים חצי נזק שהרי לא הועדו בכך. וכן בהמה שאכלה על שולחן במקום שבני אדם אוכלין, אין דרכה בכך, ולהזיק היא מתכונת כמו הקרן ומשלם חצי נזק.
<h2>דף כ.</h2>
העז שראה את הלפת על פי חבית שלחרס, ועלה על החבית ואכל את הלפת ושבר את החבית בדרך עלייתו, הרי זה דרכו בכך ומשלם ברשות הניזק נזק שלם בין על הלפת בין על החבית.
בהמה שפשטה צוארה ואכלה על גבי חברתה ברשות הרבים, הרי זה כאילו אוכלת בחצר הניזק. וכן אם היתה קופתו שלאדם מופשלת לו לאחוריו, ופשטה בהמה צוארה ואכלה ממנו ברשות הרבים, הרי זו כאילו אכלה בחצר הניזק ומשלם נזק שלם. בהמה שקפצה על האוכלי' ברשו' הרבים ואכלתן הרי זה משלם נזק שלם כשן בחצר הניזק כדברי מז"ה, וכבר ביארנו בקונטרס הראייות בראייה ה', שאין משלם אלא חצי נזק, שאין דרך הבהמה לקפוץ למקום גבוה, או למקום רחוק ותאכל על ידי קפיצה, ושינוי הוא אצלה וכך היא שטת המורה.
גילגלה אוכלין מרשות הניזק לרשות הרבים, או לרשות אחרת שאינו שלניזק, הרי זה פטור, הואיל ולא אכלתן ברשות הניזק אין אני קורא בו ובער בשדה אחר, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"א. היתה חבילה שלעשבים ארוכה מונחת על הפתח, מקצתה ברשות הרבים ומקצת ברשות הניזק, אכלה מבחוץ פטור, אכלה מבפנים משלם נזק שלם.
אכלה דברים המזיקין לה כגון חטים וכיוצא בהם אינו משלם כלום, שהרי לא נהנית באכילה זו, ואם היה ברשות הניזק משלם נזק שלם, שאע"פ שדברים המזיקים לה הם הרי דרכה לאכלן ולהנאתה מתכונת כמו שביאר מז"ה.
הדר בחצר חברו שלא מדעתו, אם היה דרכו שלזה להשכיר חצירו הרי זה מעלה לו שכר כפי מה שראוי להשכירו, בין ששכרו זה מאדם אחר שלא מדעת הבעלים, בין שדר הוא מאליו. ואם אין דרכו שלזה להשכיר חצירו לאחרים, ונכנס זה ודר בו שלא מדעת הבעלים, אע"פ שהיה צריך לשכור זה בית אחר אם לא היה דר בחצרו שלזה אינו מעלה לו שכר, שזה נהנה וזה אינו חסר, ועוד שאף בעל החצר נהנה בדירתו שלזה שהבית שאין דרין בו בני אדם הוא נחרב ושמם שנ' [ישעי' כ"ד] ושאייה יוכת שער.
<h2>דף כא.</h2>
בהמה שהיתה מהלכת באמצע רחוב העיר ואכלה שם פירות פטורה שהרי לא הזיקה ברשות הניזק. היתה מהלכת באמצע הרחוב והחזירה ראשה ואכלה בצידי הרחוב משלמת נזק שלם, שזה מניח שם פירותיו ברשות, וזו אין לה רשות להחזיר שם ראשה והרי היא כמזקת ברשות הניזק כמבואר בקונט' הראייות בראיי' ו', וכל שכן אם הלכה שם בצידי הרחוב ואכל' שם. וכן אם היתה מהלכת ברשות הרבים והחזירה ראשה ואכלה מפתח החנות משלמת מה שהזיקה. היתה הפתח שלפני החנות בקרן זוית, ואכלה משם הבהמה בדרך הילוכה ברשות הרבים בלא חזרת ראשה פטורה, ואם אכלה מתוך החנות משלמת מה שהזיקה.
המקצה מקום מרשותו לרשות הרבים והניח שם פירותיו, והיתה בהמת חברו מהלכת שם ואוכלת פירותיו, הרי זו משלמת מה שהזיקה שזה מניח פירותיו ברשות, שלא על דעת כן הקצה רשותו שלא יניח שם פירותיו, ואין אחר רשאי להניח שם פירותיו אלא זה, ואם נכשלה הבהמה בפירות והוזקה בהם חייב בעל הפירות בנזקי בהמה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'.
<h2>דף כא:</h2>
הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו כלים בחצר הניזק בקפיצתן, משלמין נזק שלם, שדרכן בכך ומתולדות הרגל. נפלו מראש הגג ושברו בנפילתם כלים המקורבים לכותל שאינם ראויין להשב' על ידי קפיצה אלא על ידי נפילה הרי אילו פטורין, שנפילתן אונס הוא ואין לבעלים לשומרן אלא שלא יקפצו, והרי כלים הללו אינן ראויין להשבר על ידי קפיצה. היה ראש הכותל צר שראויין ליפול משם והזיקו בנפילתן חייבין, שאף נפילתן פשיעה היא, ועל הבעלים לשומרן שלא יזיקו בין בנפילה בין בקפיצה. שינו קפיצתן, שהגדי היה נסרך ויורד כדרך הכלב, והכלב היה מדלג כדרך הגדי הרי זה שינוי אצלם ומתולדות הקרן הן ומשלמין חצי נזק. וכן אם קפצו ועלו מלמטה למעלה והזיקו בקפיצתן משלמין חצי נזק בכל עניין שינוי, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'. תרנגולין שדלגו, בין מלמטה למעלה, בין מלמעלה למטה, והזיקו, משלמין ברשות הניזק נזק שלם שדרכן בכך.
<h2>דף כב.</h2>
נזקי האש פעמים הם דומים לנזקי גופו, ופעמים הם דומים לנזקי ממונו, כיצד הדליק את האש והוליכו הרוח ונשרף גדישו שלחבירו, הרי זה כזורק את חציו והולכין ומזיקין למרחוק. לפיכך אם הלך כלבו בבית חבירו, ואפי' היה ביתו נעול וחתר הכלב ונכנס לביתו, ונטל את החררה מעל האש והוליכה לגדישו שלבעל החררה, ואכל שם את החררה ונשרף הגדיש על ידי האש שבקצה החררה, הרי זה משלם על החררה נזק שלם, ועל הגדיש על המקום שהניח בו האש משלם נזק שלם, ועל שאר הגדיש שהלך בו האש מאליו משלם חצי נזק לפי שחצי כלבו הם, וכבר ביארנו שהבהמה שהזיק' בכחה ולא בגופה משלם חצי נזק, ובעל האש פטור הואיל והכלב הוליכו, ואפילו אם לא שמר אשו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט'.
<h2>דף כב:</h2>
וכן אם יצאה זו האש, ושרפה את האדם, אע"פ שהיה כפות ולא היה יכול לברוח, אין בעל האש מתחייב על מיתתו לא כופר ולא תשלומין, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק ארבעה וחמשה שורים בראיי' י', ולא חייבה התורה כופר אלא על שור המועד. היה אשו דומה לנזקי גופו כעניין שביארנו, והלכה ושרפה ידו שלחברו כגון שהיה כפות ולא היה יכול לברוח, הרי זה חייב בחמשה דברים כנזקי גופו ולא כנזקי ממונו שאינו משלם אלא נזק בלבד, ואם הרגו חייב מיתה עליו.
<h2>דף כג.</h2>
האדם אין חילוק בין נזקי גופו לנזקי ממונו, ואם הדליק האש והלכה אשו ושרפה גדישו שלחבירו, משלם נזק שלם על כל הגדיש, ואפי' היו כלים או שאר חפצים טמונים בתוכו, משלם את כולם, שכולם נזקי גופו הם, ולא הקילה תורה בנזקי גופו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח', ולא פטרה תורה טמון באש אלא כשדומה אשו לנזקי ממונו, כגון שהדליק אש בתוך חצרו, ולא היתה ראויה לעבור מחיצת חבירו, ונפלה המחיצה מאליה שלא על ידי האש, והיתה בידו לגדרה ולא גדרה ויצאה האש והזיקה בחצר חבירו, הרי זה דומה לנזקי ממונו ולא לנזקי גופו, שהרי בשעה שהדליק את האש לא היתה ראוייה לעבור, ואינו דומה לחציו, ואינו מתחייב אלא מפני שלא גדר מפני אשו כאדם שלא נעל בפני שורו, ובזה לא חייבה תורה אלא על הגלוי הדומה לגדיש אבל על הטמון פטור.
<h2>דף כג:</h2>
העזים שמביאין אותן מן האפר כדי למוכרן ביום השוק, ועד שימכרו אותן מרעין אותן סביבות העיר ומזיקין בשדות העיר, מתרין בבעליהן עד שלש פעמ' ואם ישמעו הרי טוב, ואם לאו גוזרין עליהן שישחטו אותן וימכרו אותן בקצבות, אפילו עד שלא יגיע יום השוק, לפי שפעמים מזיקין ואין עדים לניזק לגבות נזקו.
תולדות הקרן תמים הן מתחילתן ומשלמי' חצי נזק, ואם הועדו שהזיקו אותו הנזק שלשה ימים, משלמין בנזקי רביעי נזק שלם, וכן מרביעי ואילך. הזיקו אותו הנזק שלשה פעמים ביום אחד, או בשני ימים לא הועדו, עד שהזיקו אותו הנזק שלשה ימים בזה אחר זה, בין שהיו רצופין בין שלא היו רצופין, ובלבד שינגח בכל יום שהוא רואה שורים עד שלשה ימים.
אחר שהוקבע מועד אע"פ שהוא רואה שורים ואינו נוגח אינו חוזר לתמותו, עד שיהו התינוקות ממשמשין בו ביום שדרכו ליגח ואינו נוגח מרוב תמותו. ואין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני בית דין. העידו בפני בעלים שלא בפני בית דין, או בפני בית דין שלא בפני בעלים, אינו מועד.
<h2>דף כד.</h2>
העידו בו בפני בעלים ובפני בית דין אפילו באו שלש כתות שלעדים בבת אחת, כת אחת אומרת יום ראשון נגח בפנינו, וכת שנייה מעידה על מה שנגח ביום שיני וכת שלישית מעידה על מה שנגח ביום השלישי, הרי זה מועד ומשלם בנזק רביעי נזק שלם כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ב, והוא שבאו עליו שלש כתות עד שלא נגח נגיחה רביעית נתחייב המזיק בשמירתו. העידו על שורו שנגח שלשה ימים, ואחר כך נתערב שורו עם שאר בקריו ואין מכירין אותו, והעידו בו לומר שיש בכלל בקריו שור אחד מועד, עליו לשמור כל שוריו, ואם יצא אחד מהם והזיק משלם נזק שלם כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ג.
<h2>דף כד:</h2>
המשסה כלבו שלראובן על שמעון ונשכו פטור המשסה, שלא עשה מעשה אלא גרמה, והגורם גרמה בנזקין פטור מן הדין אלא שקנסו אותו חכמים לשלם. הואיל וקנס חכמ' הוא, אם היה בגרמתו שלא נתכון להזיק פטור. וכן אם נתכון להזיק ומת לא קנסו בנו אחריו ופטור הבן על גרמת אביו כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"ד. וכל מקום שאינו יכול לגבות זה נזקו מן המשסה גובה מבעל הכלב, שעליו לשמור את כלבו הואיל ודרכו להזיק על ידי שיסויי, ומשלם חצי נזק, ואם הועד משלם נזק שלם, ואם שסה כלבו שלחבירו על עצמו פטור בעל הכלב.
<h2>דף כו.</h2>
ואם הזיק את חברו בעצמו, כגון שהכהו או שחבל בו הרי זה משלם חמשה דברים נזק וצער ובושת ושבת וריפוי כמו שיתבארו לפנינו, אבל ממונו שהזיק את האדם אינו משלם אלא נזק שלם בלבד.
אדם מועד לעולם בין ער בין ישן, בין באונס בין ברצון. היו שנים ישנים זה אצל זה והזיקו זה את זה חייב כל אחד בנזקו שלחבירו, ואפי' קדם האחד לישן ובא חבירו וישן בצדו, אם יודע הראשון שעתיד חבירו לישן בצדו חייב הראשון בנזקי שיני, ושיני על נזקי ראשון. ואם לא ידע הראשון שיבא השיני וישן בצדו, השיני חייב בנזקי הראשון שידע בו, אבל הראשון אינו חייב בנזקי שיני שלא ידע בו, כמו שביאר מז"ה במהדורא תניינא, ועניין זה בתלמוד ארץ ישראל [פ"ב ה"ח].
חמשה דברים שביארנו שלשה חילוקין יש בהן. כיצד, הנזק חייבין עליו בכל עניין, שהאדם מועד לעולם בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון. צער ושבת וריפוי אין מחייבין אותן אלא על ידי פשיעה, ואם היה אנוס פטור מלשלם, ואם פשע אע"פ שלא נתכון לכך חייב, ועל הבושת אינו חייב עד שיתכון שנ' [דברים כ"ה] ושלחה ידה והחזיקה במבושיו, מכאן למדנו הבושת, וזה שנ' [שם] וקצותה את כפה אינו אלא להעניש' ממון שחייבת ליתן לו דמי בשתו, ומשמעות המקרא הוא כשמתכוונת לכך.
<h2>דף כו:</h2>
לפיכך אם היתה לו אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם, או שהכיר בה ושכחה ועמד ונפלה מחיקו וחבל בחבירו חייב על הנזק ופטור מארבעה דברים. [וכן אם נתכוון לזרוק שתיים וזרק ארבעה חייב על הנזק ופטור מארבעה דברים].
זרק כלי מראש הגג, ועד שלא הגיע לארץ בא אחר ושברו במקל, המשבר פטור והזורק חייב, שמשעה שזרקו הרי הוא כשבור. זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות, וקדם הזורק עצמו וסילקן ונפל לארץ ונשבר הרי זה פטור, שהרי בשעה שזרקו לא היה ראוי להשבר, וכשקדם וסילק הכרים לא עשה אלא דרך גרמה, והרי זה כשאר דיני הגרמות שפטורין מן הדין, ואין משלמין אלא דרך קנס כדרך שביארנו למעלה אצל המשסה כלבו שלחברו. בא אחד והניח אבן על גבי כרים וכסתות ונחבט הכלי על האבן ונשבר, חייב המניח את האבן כמו שכתב מז"ה במהדורא תניינא.
<h2>דף כז.</h2>
וכן אם עלה לגג ובאה רוח שלא היתה מצויה בשעת עלייתו, והפילתו על חבירו וחבל בו, או על אשה בתולה ונתקע בה הרי זה אונס, וחייב על הנזק ופטור מארבע' דברים. נפל ברוח מצויה חייב על כולן חוץ מן הבושת, לפי שפשיעה היא אצלו וקרוב למזיד הוא שהיה לו להעלות בלבו שמא יפילנו הרוח שהיתה מצויה בשעת עלייתו, ועל הבושת פטור לפי שלא נתכון. נתהפך ובא על אשה חייב על הבושת, אע"פ שלא נתכון לבייש אלא להנאת עצמו נתכון, הואיל והיתה שם כונה חייב. וכן המתכוין להזיק אע"פ שלא נתכון לבייש חייב על הבושת, ועניין זה כולו למעלה בפרק שיני.
המניח גחלת על לבו של חבירו, או שהניחה על גבי ידו וצמתה הרי זה פטו' שהיה יכול לסלקה מעליו ולא סלקה כמו שביאר מז"ה במהדורא קמא. וכן אם הניחה על גבי עבדו שלחבירו ונשרף פטור אף בדמי העבד, שהיה יכול לעבד לסלקה מעליו. הניח גחלת על גבי בגדו שלחברו או על גבי שורו ונשרף חייב, אע"פ שהיה יכול הניזק לסלקה, יכול לומר לו אין עלי לסלק היזקך ועליך לשלם ממוני.
המניח את הכד ברשות הרבים, ובא אחר ונתקל בה ונפל והוזק, חייב בעל הכד בנזק, לפי שעשה מכשול ברשות הרבים, והרי זה מתולדות הבור. בד"א כשהיה מקום אפלה, או שהיה קרן זוית, שהיה יוצא ממבוי זה ונכנס למבוי זה ומצא הכד לפניו פתאום והוזק בו, או שהיה הכד ממלא כל הדרך ואין לו דרך לעבור. אבל אם היה הכד במקום שיכול לראותו, ויש לו דרך לעבור ולא נזהר בו והוזק על ידו, פטור בעל הכד, שהניזק פשע בעצמו שלא עיין בדרך הליכתו, כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
<h2>דף כז:</h2>
היה הכד ממלא כל הדרך אפי' אם שברו בכונה פטור הואיל ואין לו מקום לעבור הרשות בידו לשברו. התרו בו לסלק כדו מרשות הרבים ולא שמע פטור המשברו, ואע"פ שלא היה ממלא כל הדרך, שלא כל הימנו להניח שום מכשול ברשות הרבים, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
שבר זה כדו שלחברו בשעה שנתקל בה פטור על נזק הכד, שבעל הכד פשע בכדו שהניחה ברשות הרבים. ומז"ה אומר בפסקיו, שאע"פ שהיה הכד במקום שיכול זה הנתקל לראותו ואע"פ שאינו ממלא כל הדרך פטור זה הנתקל על נזק הכד, לפי שאין דרכו שלאדם להתבונן בדרכים, וכבר ביארתי בקונטרס הראייו' בראיי' א', שכשם שאם הוזק הנתקל אין בעל הכד חייב בנזקו אלא אם כן היתה באפלה, או בקרן זוית, או שמילא כל הדרך כעניין שביארנו, כך אין הנתקל פטור בנזק הכד אלא בענייני' הללו שלא היה הנתקל יכול להזהר בו, אבל אם היה הכד במקום שיכול לראותו ולא היה ממלא כל הדרך ולא נזהר זה עליו ונתקל בו ושברו, חייב הנתקל על נזק הכד.
לא יכנס אדם לחצר חבירו ליטול את שלו שלא ברשות שלא יראה עליו כגנב, אלא מודיעו ונוטל את שלו בעל כרחו. וכן כל המחמיס את חבירו, ויכול זה להציל את שלו מיד המחמיס, רשאי להציל את שלו, ואע"פ שיכול להציל על ידי בית דין ואין לו שום הפסד אם ילך לבית דין, רשאי לעשות דין לעצמו ואינו צריך לטרוח לבית דין, ואם חבל בחבירו להציל את שלו פטור בחבלתו, הואיל ולא היה יכול להציל בעניין אחר.
<h2>דף כח.</h2>
וכן שור שעלה על גבי חבירו להרגו, ובא בעל התחתון ושמט את שלו ונפל העליון ומת פטור, דחפו העליון ומת חייב לפי שהיה יכול לשמוט את התחתון, ושמא לא היה מת העליון, ואם לא היה יכול להציל את התחתון אלא על ידי דחיפת העליון פטור וכן כל כיוצא בזה. וכן אשה הבאה להציל את אישה מיד מכהו, ושלחה ידה והחזיקה במבושיו, אם אינה יכולה להציל בעניין אחר הרי זו פטורה. הרי שהיתה דרך רשות הרבים עוברת בתוך שדהו ונטלה ונתן להם מן הצד, הרי זה לא זכה בדרך הרבים, שיש מהם שנוח לעבור באותו הדרך הראשון שהיא קרובה להם, והדרך שנתן להם זכו בה הרבים ואין רשאי לעכב על ידן, שכל מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו.
וכן המניח כדי יין וכדי שמן בחצר חבירו, אין צרי' שילך בעל החצר לתבעו לבית דין, אלא רשאי לעשות דין לעצמו ומשבר כדי חבירו בתוך חצירו, והוא שהתרה בו לסלקם ולא שמע אליו, אבל אם לא התרה בו אינו רשאי לשברם עד שיתרה בו לסלקם.
נכשל ברש' הרבים ועל ידי כן נפלה מידו והזיקה, הרי זו פשיעה אצלו שהיה לו לדקדק בדרך הליכתו שלא יכשל, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'. ובין שהזיקה בדרך נפילתה, בין שהזיקה לאחר נפילתה, בין שהיה לו פנאי לבעל הכד לסלק חרסיה משם, בין שלא היה לו פנאי לסלקן, בין שהפקירן בין שלא הפקירן, הרי זה חייב על נזקיה הואיל ופשע בנפילתן. ואינו חייב אלא על נזקי גופו כגון שנכשל שום אדם בחרסים, או שהוחלק במים ונחבט בחרסים, או בקרקע עולם, אבל על נזקי כלים כגון שנטנפו כליו פטור, שכולן תולדות הבור הם ובור פטור על נזקי כלים. ונראה בעיניי שאם שיברה כלים בנפילתה חייב על נזקי הכלים, שאין זה מתולדות הבור אלא כאילו הזיק בגופו, שהרי הכשלון שנכשל פשיעה היא אצלו וכאילו הפילה הוא על הכלים הוא דומה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'.
<h2>דף כח:</h2>
הנושא כד על כתיפו ונבקעה על כתיפו ונפלה והזיקה בדרך נפילתה פטור, לפי שאנוס הוא בנזקי כדו, כמו שביאר מז"ה בפסקיו. הזיקה אחר נפילתה ונכשלו אחרים בחרסיה והוזקו, אם לא היה לו פנאי לסלקן ולא סילקן פטור על נזקיהן, ואם היה לו פנאי לסלקן ולא סילקן חייב על נזקיהן, והוא שדעתו לזכות בהן ולא הפקירן שהן ממונו, אבל אם הפקירן פטור על נזקיהן הואיל והיה תחלת נפילתן באונס.
וכן המעלה קנקנים לגג על מנת לנגבן ונפלו ברוח שלא היתה מצויה בשעת עלייתן והזיקו בדרך נפילתן, או שהזיקו אחר נפילתן עד שלא היה לו פנאי לסלקן פטור. היה לו פנאי לסלקן, אם לא הפקירן חייב על נזקיהן שהם ממונו, ואם הפקירן פטור על נזקיהן הואיל והיתה תחלת נפילתן באונס. ואע"פ שפטור בדיני אדם חייב בדיני שמים, וחכמ' קנסו אותו לשלם כדרך שקנסו בשאר דיני הגרמות הואיל והיה יכול לסלקו, כמבואר בקונטרס הראייות לפנינו בפרק הגוזל העצים.
היה מושך גמלו אחריו ונפלה גמלו בפשיעתו, כגון שנכשל ונפל ונכשל בו גמלו והזיקה, בין בשעת נפילתה בין לאחר נפילתה חייב על נזקיה, ואפילו הפקירה לאחר נפילתה הואיל ונפלה בפשיעתו. וכן כל מכשול שהניח ברשות הרבים חייב על נזקיו אע"פ שהפקירן, בין שנכשל במכשול ונפל והוזק בקרקע עולם, בין שנכשל בקרקע והוזק במכשול חייב בעל המכשול.
<h2>דף ל.</h2>
הגודר גדירו בקוצים, אם היו הקוצים בולטים ברשות הרבים והוזק בהם אחר חייב בנזקו, ואם אין הקוצים בולטים לרשות הרבים פטור, לפי שאין דרכן שלבני אדם להתחכך בכתלים והרי הניזק פשע בעצמו שדחק אצל הקוצים. וכן המצניע את הקוצים ואת הזכוכייות בכתלים וראשיהן בולטין לחוץ והוזק בהן אחר חייב המצניע על נזקיהן. וכן גדר שנפל לרשות הרבים והוזק בהם אחר חייב בעל הגדר על נזקיו שהיה לו לסלקן ולא סלקן.
המצניע קווצותיו וזכוכייותיו בתוך כתלו שלחבירו ואינן ראויין להזיק, ובא בעל הכותל וסתר את כתלו ונפלו לרשות הרבים והזיקו, אם היה הכותל רעוע חייב המצניע על נזקיהן שהיה לו להעלות בלבו שמא יסתור זה כתלו ויזיקו הקוצים והזכוכייות ברשות הרבים, ובעל הכותל פטור שנזקי המצניע הם. היה הכותל בריא הואיל ולא פשע המצניע בהם, פטור המצניע וחייב בעל הכותל שעליו לעיין על כל הנזקין היורדין עם כתלו. וכן המכסה בורו בדליו שלחבירו ובא בעל הדלי ונטל דליו ולא הודיעו, חייב בעל הבור בנזקי הבור, שהיה לו להעלות בלבו שעתיד זה ליטול דליו. ראוי לבעל נפש להזהר מאד בדברים הללו. אמרו חכמים הרוצה להיות חסיד יזהר בנזקין שלא יגרום שום נזק לשום אדם. וחסידים הראשונים היו מצניעין קווצותיהם וזכוכייותיהם בתוך שדותיהם, ומעמיקין להם שלשה טפחים כדי שלא תגלה אותם המחרישה. ויש מגדולי החכמים שהיו משליכין אותן באש, ויש שהיו משליכין אותן בנהר.
המוציא תבנו וקשו לרשות הרבים שיהו נישופין ברגלי הרבים לעשותן זבל לזבל בהן הגנות, והוזק בהן אחר, חייב על נזקיהן, וכל הקודם בהם זכה.
בא אחר וסילק מכשולו שלזה, אם הגביהו שלשה טפחים, או אם הפכו ומשכו ממקום למקום בכונה, אע"פ שלא הגביהו שלשה טפחים, בורו שלשיני הוא והשיני חייב עליו ולא הראשון, ואם הפכו בתוך שלשה טפחי' הואיל ולא הגביהו שלשה ולא משכו שלשה, הרי הוא במקומו של ראשון והראשון חייב עליו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'. ואם נתכון השיני לזכות בו, השיני חייב עליו שהוא ממונו.
בני אדם שפותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן, בימות החמה אין להם רשות לשפוך מימיהן ושופכיהן ברשות הרבים. בימות הגשמים יש להם רשות, ואע"פ שיש להם רשות אם הוזקו אחרים חייבין על נזקיהן.
<h2>דף ל:</h2>
אבל המוציא זבלו (ברשות) [לרשות] הרבים, אע"פ שחייב על נזקיו, הקודם בהן לא זכה ומוציאין מידו, לפי שכל דבר הראוי להשביח ברשות הרבים קנסו בו חכמ' להיות הפקר לכל בין הקרן בין השבח, אבל דבר שאינו ראוי להשביח, אע"פ שראוי להזיק לא קנסו בו חכמים להפקירו, אלא שאם הזיק משלם מה שהזיק. דבר(ים) הראוי להשביח וקדם אחר וזכה בו עד שלא השביח הרי זה ספק בתלמוד ואין מוציאין מידו מספק. ואע"פ שכל הקודם זכה בין בקרן בין בשבח כמו שביארנו, אם בא ליטול רשות מבית דין אין מרשין אותו ואין מורין לו היתר בדבר, אלא אומרין לו שאסור לו לזכות בממון חבירו, ואם קדם וזכה אין מוציאין מידו. ואם התרו בו שיטול את שלו מרשות הרבים ולא שמע מפקירין אותו בית דין בגלוי. ומעשה היה והפקירו שעורים קלופים השטוחים ברשות הרבים מפני שהתרו בבעלים ולא סילקום.
<h2>דף לא.</h2>
הקדרין והזגגין שנושאין קדירותיהן וזכוכיותיהן והיו מהלכין זה אחר זה, ונתקל הראשון בדרך הילוכו ונפל, והשיני נתקל בראשון ונפל והוזק, והשלישי נתקל בשיני ונפל והוזק, הראשון חייב בנזקי גופו שלשיני, בין הוזק בגופו שלראשון בין הוזק בקדירותיו, לפי שהראשון הוא פושע בנפילתו הואיל ונפל בדרך הילוכו, לפיכך חייב על נזקי קדירותיו ואפילו אם הפקירן, והוא שמילא כל הדרך במכשול שעשה, או שהיה באפלה, או בקרן זוית שלא היה חבירו יכול להזהר בדבר, כמו שביארנו למעלה. השיני אינו חייב על נזקי השלישי אלא אם הוזק מגופו מפני שהיה לו לעמוד ולא עמד, ואפילו אם לא היה לו פנאי לעמוד היה לו להזהיר את חבירו שלא יבא ויכשל בו. ויש אומרין שאם לא היה לו לעמוד פטור וכך היא שטת מז"ה בפסקיו. הוזק השלישי בקדירותיו שלשיני עד שלא היה לו פנאי לסלקן פטור לפי שהשיני אנוס הוא בנפילתו שחבירו הכשילו שמילא לו כל הדרך, או שעשה לו מכשול באפלה, או בקרן זוית כמו שביארנו. אפילו היה לו פנאי לסלקן ולא סילקן אם הפקירן פטור על נזקיהן הואיל ותחילת נפילתן באונס. אין הראשון חייב על נזקי שיני אלא על נזקי גופו שהוזק גופו שלשיני בגופו שלראשון או בכליו כמו שביארנו. וכן השיני אינו חייב על נזקי השלישי אלא על נזקי גופו שהוזק גופו שלשלישי בגופו שלשיני, אבל על נזקי כליהן פטורין לפי שכל המכשולות תולדות הבור הן ובור פטור על נזקי כלים. נכשלו כולן בראשון ונפלו והוזקו, ראשון חייב בנזקי כולן. ואם הזהיר כל אחד את חבירו שלא יבא עליו שלא יכשל ויפול פטור כל אחד על נזקי חבירו שהרי הזהירו חבירו והיה לו לעמוד במקומו.
<h2>דף לא:</h2>
זה בא בכדו מצד זה וזה בא בקורתו מצד זה, ונשברה כדו שלזה בקורתו שלזה פטור, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך. היה בעל הקורה ראשון ובעל חבית אחרון, נשברה חבית בקורה פטור, ואם עמד בעל קורה חייב, והוא שאין לו דרך לבעל הכד לעבור, שהיתה הקורה מוטלת לרוחב הדרך, או שלא היה רואה אותה או שהיתה באפלה, או בקרן זוית, אבל אם היה רואה אותה והיה לו דרך לבעל הכד לעבור פטור בעל הקורה אע"פ שעמד. אף כשאין לו דרך לעבור אין בעל הקורה חייב אלא כשעמד לפוש שאין לו רשות לעמוד, אבל אם עמד לכתף ולתקן משאו על כתיפו כדרך הכתפין הרשות בידו ופטור בעל הקורה, וכך היא שטת מז"ה בפסקיו. ויש אומרין אע"פ שעמד לכתף חייב, לפי שהיה לו להזהיר את חבירו שיעמוד גם הוא ולא ישבר כדו בקורתו, ואם הזהיר את חבירו שיעמוד ולא עמד פטור בעל הקורה אע"פ שעמד לפוש. היה בעל הכד ראשון ובעל הקורה אחרון ונשבר הכד בקורה חייב בעל הקורה, שבעל הקורה רואה את הכד ואין בעל הכד רואה את הקורה, ואם עמד בעל הכד פטור בעל הקורה, לפי שהניזק פשע בעצמו ובעל הקורה אינו רואה אותו שהיה באפלה או בקרן זוית ואם הזהיר בעל הקורה שיעמוד גם הוא ולא עמד בעל הקורה חייב. וכן אם זה בא בנרו וזה בא בפשתנו ודלקה נרו של זה את פשתנו של זה הרי דינם כבעל הכד ובעל הקורה.
<h2>דף לב.</h2>
שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת, ובעטה רבוצה במהלכת או מהלכת ברבוצה חייבת, אע"פ ששינת הרבוצה לרבוץ ברשות הרבים אין לה רשות לזו לבעוט בה.
שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים כדרכן, או שהיו שניהם רצים והזיקו זה את זה בדרך הילוכן שלא בכונה שניהן פטורין. היה אחד רץ ואחד מהלך אם הזיק הרץ את המהלך חייב מפני שהוא משנה, ואם הזיק המהלך את הרץ פטור, ובערב שבת בין השמשות אף הרץ פטור מפני שהוא רץ ברשות לכבוד השבת. בד"א שהזיקו זה את זה פטורין, כשהיו באין זה לקראת זה שהיה לו לניזק להזהר בעצמו כמו שאמרנו בבעל הקורה ובעל הכד, אבל אם לא ראו זה את זה שלא היה יכול הניזק להזהר בעצמו כמו שביארנו, והזיקו זה את זה חייבין וראוי לומר על זה אדם מועד לעולם כמו שביארנו בפרק שור שנגח את הפרה. והמזיק את אשתו בתשמיש המטה חייב.
<h2>דף לב:</h2>
המבקע עצים ברשות היחיד וניתז ממנו והזיק ברשות הרבים, או שהיה מבקע ברשות הרבים והזיק ברשו' היחיד, או שהיה מבקע בביתו והזיק בבית אחר חייב.
הנכנס בחנותו שלנגר ברשות הנגר, ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו והוזק, חייב הנגר לשלם לו ארבעה דברים נזק וצער ושבת וריפוי, אבל על בושת אינו חייב עד שיתכוין להזיק או לבייש, ואם המיתו חייב גלות. נכנס שם שלא ברשות, פטור הנגר על נזקיו, שלא כל הימנו ליכנס לביתו שלא ברשות לחייבו, ואם ראה אותו הנגר חייב עליו בארבעה דברים אע"פ שלא ברשות נכנס, הואיל וראה אותו היה לו להזהר עליו שלא יזיקנו כמו שביאר מז"ה בפסקיו. ואם המיתו פטור מגלות שנ' [דברים י"ט] ואשר יבא את רעהו ביער, מה יער שנכנס בה לרשות אף כל שנכנס שם לרשות, יצא זה שנכנס שלא ברשות ואין חבירו גולה על ידו. ואם נשכו כלבו שלבעל הבית פטור עליו הואיל ונכנס שלא ברשות.
<h2>דף לג.</h2>
הזורק את האבן ואחר שיצא האבן מתחת ידו הוציא הלה את ראשו וקיבלה פטור, שנ' [דברים י"ט] ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו, ואם הזיקו פטור מארבעה דברים וחייב על הנזק לבדו, לפי שאדם מועד לעולם וחייב על הנזק כמו שביאר מז"ה.
פועלים שנכנסו לתבוע שכרן מבעל הבית ונגחן שורו שלבעל הבית או נשכן כלבו והוזקו, אם לא היה בעל הבית נמצא להם בשוק כל עיקר, הרשות בידן ליכנס בביתו לתבוע שכרן וחייב בעל הבית על היזקן, ואם היה בעל הבית נמצא להם בשוק אפילו לפרקים, אע"פ שהלכו על פתח ביתו וקראו לו וענה להם כן כן, אין להם רשות להכנס לביתו שלא אמר להם אלא שבדעתו לצאת אליהם, והואיל ונכנסו שלא ברשות פטור בעל הבית על היזקן, עד שירשה אותם להכנס בפירוש, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'.
שני שורים תמים שחבלו זה בזה משלמין במותר חצי נזק, שניהם מועדין משלמין במותר נזק שלם. אחד תם ואחד מועד מועד בתם משלם במותר נזק שלם, תם במועד משלם במותר חצי נזק. כיצד הרי שהיה נזקו שלזה שוה מאה זוז ונזקו שלזה מאה וחמשים יצאו מאה במאה ועל החמשים המועד משלם כולם והתם משלם חציים וכך היא שטת המורה. ומז"ה אומר שעל כולם מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק, ואפילו היה נזקו שלזה מאה ונזקו שלזה מאה משלם המועד לתם, ואין שיטת התלמוד כדבריו, כמבואר בקונט' הראייות בראיי' ד'.
וכן שני אנשים שחבלו זה בזה משלמי' במותר נזק שלם. אדם במועד ומועד באדם משלם במותר נזק שלם, ותם באדם משלם במותר חצי נזק. ומז"ה אמר שאין השור חייב בנזקו שלאדם אלא כשחבל השור תחלה באדם ואחר כך חזר האדם וחבל בשור, אבל אם האדם חבל בשור תחלה ואחר כך חזר השור וחבל בו פטור השור על נזקו שלאדם, שהרי האדם שסהו בעצמו, וכבר ביארתי בקונטרס הראייות בראיי' ח' שאף כשחבל האדם בשור וחזר השור וחבל בו חייב השור על נזקו שלאדם.
כבר ביארנו שהתם אינו משלם אלא חצי נזק מגופו, לפיכך שור שווה מנה שנגח שור שווה מאתים והמיתו ואין הנבלה שווה כלום נוטל כל שורו שלמזיק בחצי נזקו.
שור תם משעה שהזיק הוחלט השור לניזק או כולו או מקצתו לפי מה שהוא חצי נזקו, ואע"פ שאינו גובה ממנו אלא על פי עדים, ועל פי דייני ארץ ישראל שהן מומחין, כשגובה אותו הרי הוא למפרע ברשותו משעה שהזיק, ואם הקדישו הניזק מאז הרי הוא מוקדש. וכן אם מכרו אפילו עד שלא עמד בדין הרי הוא מכור. מכרו מזיק לאחר שהזיק אינו מכור כל עיקר, והניזק גובה אותו מן הלוקח בין השור עצמו בין דמי המלאכה שעשה בו, לפי שברשות הניזק הוא משעה שהזיק, וכן ביאר מז"ה.
<h2>דף לג:</h2>
וכן אם הקדישו המזיק לאחר שהזיק אינו קדוש כל עיקר מדין תורה, אלא הרי הוא קדוש מדברי סופרים שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון.
קדם המזיק ושחטו עד שלא עמד עליו בדין ופיחתו דמיו מחמת השחיטה, משלם לו המזיק פחת השחיטה שהרי הוא כשוחט שורו שלניזק. קדם בעל חובו שלמזיק וגבאו בחובו, אע"פ שקדם חובו שלזה לנזקו שלזה הרי הניזק מוציא אותו מידו לפי שהוחלט לו בנזקו, ולא קדם שעבודו שלזה עליו שהמטלטלין אינן משתעבדין לבעל חוב. לפיכך אני אומר שאם היה משועבד לבעל חוב אגב קרקע דינו כשעבוד הקרקעות, הואיל וקדם שעבודו לנזקו שלנזק הוא קודם לגבות כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט'. שור המועד שהזיק הרי הוא ברשות המזיק לכל דבר, ואפי' לאחר שעמד בדין ונתחייב לתת נזקו שלניזק על פי בית דין, לפי שאין נזקו שלמועד מוטל על השור אלא על כל נכסי הבעלים שנ' [שמות כ"ב] מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. לפיכך אם מכרו המזיק אפי' לאחר שעמד בדין הרי הוא מכור ואין הניזק יכול להוציא מיד הלקוחות.
<h2>דף לד.</h2>
שור תם שהזיק והיה חצי נזקו שלניזק כנגד חציו הרי הוחלט חציו לניזק משעה שהזיק ושניהם שותפין בו, ואם השביח השביח לאמצע, ואם כיחש כיחש לאמצע. פיטמו המזיק והשביחו השבח שלו, ואין הניזק נוטל חלקו אלא כפי מה שהיה שווה בשעת הנזק עד שלא השביחו המזיק. השביח שור הניזק עד ששוה אחר הנזק יותר ממה שהיה שוה בשעת הנזק, בין שפיטמו והשביחו בעליו, בין שהשביח מאליו משלם לו נזקו כפי מה שהיה שווה בשעת הנזק, ואף על פי שאילמלא הנזק היה שבחו יותר ויותר ונמצא שהיה נזקו גדול אינו משלם אלא כשעת הנזק. כחש שור הנזק עד שהיה נזקו בשעת הנזק חמשים זוז, ובשעת הדין היה שוה מאה זוז, אם מחמת מלאכה כחש אינו משלם לו אלא כשעת הנזק, שאומר המזיק לנזק אתה הכחשת אותו, ואם מחמת המכה כחש משלם לו כשעת הדין.
שור שווה מאתים שנגח שור שווה מאתיים והנבלה שווה חמשים זוז, זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת, והרי לניזק חמשים זוז ששוה נבלתו ושבעים וחמשה על חצי נזקו, ועל זה אמרה תורה [שמות כ"א] ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון, שלא דיבר הכתוב אלא בשוין. פיחתה הנבלה עד שעת העמדה בדין כל הפחת הוא לניזק שמחשבין אותה לו כפי מה שהיתה שווה בשעת הנזק שנ' [שם] והמת יהיה לו. השביחה הנבילה עד שעת העמדה בדין השבח הוא לשניהם, ועל זה נאמר וגם את המת יחצון שבח המת יחצון הקילה התורה על המזיק הבא לשלם.
<h2>דף לד:</h2>
היה שוה שורו שלמזיק יותר משלניזק, או שלניזק יותר משלמזיק שמין הנזק לפי מה שהוא ונוטל חצי נזקו משורו שלמזיק.
יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו, ויש חייב על מעשה עצמו ופטור על מעשה שורו. כיצד שורו שחבל באדם אינו משלם אלא נזק בלבד ופטור מארבעה דברים, אבל הוא שחבל באדם חייב בנזק ובארבעה דברים. שורו שסימא את עין עבדו והפיל את שנו פטור מלשחררו, אבל הוא שסימא את עין עבדו או שהפיל את שניו חייב לשחררו. שורו שחבל באביו ובאמו חייב, הוא שחבל באביו ובאמו פטור, לפי שהוא חייב מיתה ואין אדם מת ומשלם. שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב, הוא שהדליק את הגדיש פטור, ואפילו היה שוגג ואפי' בלא מתכוין הואיל ואילו היה מזיד ומתכוין היה חייב מיתה הרי זה פטור מן התשלומין. וכן כל מי שנתחייב תשלומין במקום מיתה פטור מלשלם ואפילו אם היה שוגג ואינו מתכוין.
<h2>דף לה.</h2>
שור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק הנרדף, בעל הנרדף אומר שורך הזיקו ובעל הרודף אומר בסלע לקה על הניזק להביא ראייה, שאין מוציאין ממון מחזקתו אלא על פי עדים. שני שורים שהיו רודפין אחר אחד והזיקו אחד מהן, זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק שניהן פטורין, היו שניהם שלאיש אחד ושניהם תמים, ואבד אחד מהם פטור מלשלם שיכול לומר המזיק השור שאבד הוא שהזיקך ואין התם משלם אלא מגופו.
<h2>דף לה:</h2>
היו שניהן קיימין האחד גדול והאחד קטן, וראו העדים שהזיק אחד מהם שורו שלניזק, שאין גובין מן התם אלא על פי עדים, אבל אין העדים יודעין אם הגדול הזיקו או אם הקטן הזיקו, הניזק אומ' הגדול הזיקני שראוי לגבות ממנו חצי נזקו, והמזיק אומ' הקטן הזיקך שאין בו כדי חצי נזקו, על הניזק להביא ראייה שהגדול הזיקו, ואם לא יביא ראייה אינו גובה אלא מן הקטן. ואם היה טוען הניזק טענת בריא שלא הזיקו כי אם הגדול, אינו גובה לא מן הקטן ולא מן הגדול, מן הגדול לפי שאינו נאמן עליו, ומן הקטן לפי שהוא מודה שלא הזיקו הקטן, אחר הודאתו אנו הולכין כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י', ואם תפש הניזק הקטן אין מוציאין מידו שהרי הודה בו המזיק, וכן כל כיוצא בזה. וכן אם היה אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר המועד הזיקני והרי נזקו נזק שלם, והמזיק אומר תם הזיקך ואין לך אלא חצי נזק, המוציא מחבירו עליו הראייה. היו הניזוקין שנים שלאיש אחד, אחד גדול ואחד קטון, והמזיקין שנים שלאיש אחד, אחד גדול ואחד קטן, הניזק אומר הגדול הזיק את הגדול והקטן הזיק את הקטן והריני גובה חצי נזק הגדול מן הגדול והקטן מן הקטן, והמזיק אומר הגדול הזיק את הקטן והקטן את הגדול ואין לך לגבות לגדול אלא מן הקטן שאין בו כדי חצי נזקו, על הניזק להביא ראייה. וכן אם היו המזיקין אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר מועד הזיק את הגדול והתם את הקטן ויש לגבות על הגדול נזק שלם ועל הקטן חצי נזק, והמזיק אומר תם הזיק את הגדול והמועד את הקטן ואין לך לגבות נזק שלם אלא על הקטן, על הניזק להביא ראייה ואם אינו מביא ראייה נוטל כדברי המזיק, ואם טעם הניזק טענת בריא אף כדברי המזיק אינו נוטל אלא אם כן תפש כמו שביארנו.
<h2>דף לו.</h2>
שור שנגח ארבעה או חמשה שורים והרי הוא תם בכולן, לפי שלא באו עליו עדים אלא אחר כל הנגיחות, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א', הרי זה משלם חצי נזק לאחרון שבהן, ואם יש בו מותר מתחלק לכולם כל אחד לפי חלקו. כיצד שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה שוה כלום, זה נוטל מנה וזה נוטל מנה, חזר ונגח שור אחר שוה מאתים, האחרון נוטל מנה ושלפניו נוטל חמשים זוז וזה נוטל חמשים זוז, שכל אחד מאבד חצי חלקו. חזר עוד ונגח שור שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו חמשים זוז, ושנים הראשונים נוטלין כל אחד מהם עשרים וחמשה זוז, לפי שכולן שותפי' בו וכל אחד מאבד חצי חלקו. תפשו הניזק הראשון לגבות ממנו נזקו הרי שמירתו מוטלת עליו, ואם חזר והזיק אינו מתחייב בנזקו אלא זה שתפשו ובעל השור אינו מפסיד על הנזק השיני כלום.
<h2>דף לז.</h2>
שור שהוא מועד למינו אינו מועד לשאר מינין, ובמינו משלם נזק שלם, ובשאר המינין חצי נזק. וכן אם הוא מועד לאחד משאר המינין אינו מועד אלא לאותו המין בלבד.
וכן אם הוא מועד לבני אדם אינו מועד לבהמות, ובאדם משלם נזק שלם ובבהמה משלם חצי נזק, וכן אם הוא מועד לעגלים קטנים אינו מועד לשורים. נגח שור חמור וגמל בשלשה ימים זה אחר זה הרי הוא מועד לכל המינים. נגח שור שור ושור שלשה פעמים בשלשה ימים, ואחר כך עוד ביום רביעי נגח חמור, וביום חמישי נגח גמל, או שנגח ביום ראשון חמור וביום שיני גמל ועוד נגח אחר כך שלשה פעמים שורים בשלשה ימים, הרי זה ספק אם הוא מועד אף בשאר המינין אם לאו, ומספק אינו משלם על שאר המינין אלא חצי נזק, ואם תפש הניזק נזק שלם אין מוציאין מידו.
ראה יום ראשון ונגח, ויום שיני ראה ולא נגח, ויום שלישי ראה ונגח, ויום רביעי ראה ולא נגח, ויום חמישי ראה ונגח, הרי זה מועד לסירוגין, שיום אחד נוגח ויום אחד אינו נוגח, ואם נגח נגיחה רביעית ביום שדרכו ליגח הרי זה משלם נזק שלם וביום שאין דרכו ליגח משלם חצי נזק. וכן אם נעשה מועד ליגח בכל יום שביעי, או בכל יום שמיני, או בכל ראש חודש, או חמשה עשר לחודש, אם נגח נגיחה רביעית ביום שדרכו ליגח משלם נזק שלם, ובשאר הימים חצי נזק. נגח בחמשה עשר בניסן, ועוד נגח בששה עשר באייר, ועוד בשבעה עשר בסיון, ועוד בשמונה עשר בתמוז, הרי כאן שלשה דילוגין בארבע נגיחות והרי הוא מועד בדילוגין שדרכו לדלג בכל חדש וחדש, ואם יגח עוד נגיחה חמישית בתשעה עשר באב משלם נזק שלם שהוא דילוג רביעי, ובשאר הימים משלם חצי נזק. ונראה בעיניי, שאף נגיחה רביעית אם תפש הניזק מן המזיק נזק שלם אין מוציאין מידו, שהלכה זו מסופקת היא, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה שורים בראיי' ב'.
<h2>דף לז:</h2>
וכן אם נגח שלשה פעמים בשלשה שבתות שנעשה מועד לשבתות, ועוד נגח אחד בשבת ושיני בשבת הרי זה ספק אם הוא מועד אף לשאר הימים אם לאו. ראה יום ראשון שור ונגח, ועוד ראה ביום ראשון שור ולא נגח, וכן יום שיני ראה שור ונגח, ועוד ראה ולא נגח, וכן ביום שלישי ראה ונגח ועוד ראה ולא נגח, הרי הוא מועד לשורין לסירוגין, שפעם אחת דרכו ליגח בשורים ופעם אחת דרכו שלא ליגח. ראה שור ביום ראשון ונגח, ועוד ראה חמור בו ביום ולא נגח, וכן ביום שיני ראה סוס ונגח, גמל ולא נגח, וכן ביום שלישי ראה פרד ונגח, ערוד ולא נגח, הרי זה מועד לכל המינין לסירוגין, שפעם אחת נוגח ופעם אחת אינו נוגח, וכל זה מבואר בתלמוד בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה שורים.
שמע קול שופר ונגח, קול שופר ונגח, עד שלשה פעמים, נעשה מועד על ידי קול שופר ומשלם נזק שלם, ושלא על ידי קול שופר משלם חצי נזק.
שור שלישראל שנגח שור שלהקדש, וכן שלהקדש שנגח שלהקדש פטור שנ' [שמות כ"א] כי יגף שור איש את שור רעהו ולא שור שלהקדש, ואם היה שור שלשלמים, הרי הוא כשור שלהדיוט, לפי שקדשים קלים ממון הבעלים הם, כמו שביארנו בקונטרס הראייות בראיי' י"ב בפרק ראשון.
שור שלישראל שנגח שור שלנכרי פטור שנ' [שמות כ"א] שור רעהו, ושלנכרי שנגח שור שליש' בין תם בין מועד משלם נזק שלם. וכן שור שלנכרי שנגח שור שלנכרי, אע"פ שקיבלו עליהם לדון בדיני ישראל משלם נזק שלם, שאין תם ומועד בנכסי גוי, כמו שמבואר בתוספתא.
<h2>דף לח:</h2>
שור שלישראל שנגח שור שלכותי פטור, ושלכותי שנגח שור שלישראל משלם נזק שלם לפי שהכותים עשאום כגוים לכל דבריהם, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'.
<h2>דף לט.</h2>
שור שלפיקח שנגח שור שלחרש שוטה וקטן חייב, ושור שלחרש שוטה וקטן שנגח שור שלפקח פטור, לפי שאין בהן דעת לשומרן והרי הן אנוסין על נזקין, ואפי' היו להם אפטירופין אין מחייבין אותם בשור תם על ידי אפיטרופין, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'.
נתפקח החרש או נשתפה השוטה או הגדיל הקטן אין צריך לייעדו עוד בפניהם, אלא הרי הוא בחזקת מועד מעת שהועד בפני האפיטרופין.
הוחזק השור נגחן מעידין עליו בפני אפיטרופין להחזיקו מועד בג' נגיחות שנגח, שאם יגח עוד נגיחה רביעית משלם נזק שלם מנכסי הבעלים, שהם חרש, או שוטה, או קטן כמבו' בקונטרס הראייות בראיי' ד' וה', אע"פ שאין בית דין נזקקין על נכסי יתומים עד שיגדלו גובין הנזקים מנכסיהן אפי' כשהן קטנים.
<h2>דף לט:</h2>
וכן שור שהלכו בעליו למדינת הים, אין מחייבין אותו כשהוא תם על ידי אפיטרופין.
<h2>דף מ.</h2>
שור המועד שליתומי' שהרג את הנפש, אע"פ שיש להם אפיטרופין אין משלמין כופר, שהכופר לכפרת נפשו שלבעל השור הוא, שנ' [שמות כ"א] אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו, והרי הקטנים אינם צריכין כפרה, והשור בסקילה בין תם בין מועד. וכן אם היה שור שלהפקר או שלהקדש השור בסקילה. והואיל והכופר לכפרת נפשו הוא בא, הרי זה כחייבי חטאות ואשמות שאין ממשכנין אותו אלא עליו הוטל להביא כפרתו, ואם משכנו אותו יורשי הנהרג אין מוציאין מידן שדבר זה ספק בתלמוד.
וכמה כופר משלם דמי נפשו שלנהרג, ששמין אותו כעבד ונותן דמיו ליורשיו, ואין הכופר משתלם אלא לאחר מיתה כמבואר בפרק השולח גט [גיטין מ"ג ע"א].
שאלו בחזקת תם ונמצא מועד הבעל חייב על נזקיו, שיכול לומר השואל לא שאלתי ממך דבר שדרכו להזיק, ואם הכיר בו שהוא נגחן אבל לא ידע שהוא מועד, הבעל משלם חצי נזק והשואל משלם חצי נזק כאילו היה תם, והוא שקדמו בית דין ותפשוהו, אבל אם לא תפשוהו אין השואל משלם כלום אלא הבעל משלם הכל, שהרי יכול לומר השואל אילו היה תם הייתי מבריחו לאגם ולא הייתי מתחייב כלום שהתם אינו משלם אלא מגופו.
<h2>דף מ:</h2>
היה השור תם בשעה שהשאילו השואל ונעשה מועד ברשות השואל, והחזירו לבעליו ונגח נגיחה רביעית ברשות בעליו הרי זה משלם חצי נזק, שהרי לא ידע הבעל שהוא מועד בשעה שנגח נגיחה רביעית, ואע"פ שהעידו עליו בפני השואל אין הבעל מתחייב עליו על ידי השואל, והשואל פטור שהרי אין שמירתו מוטלת עליו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'.
<h2>דף מא.</h2>
דרכה בהמתו על גבי תינוק והרגתו משל' את הכופר, לפי שהרגל מועד מתחלתו. בד"א ברשות הניזק אבל ברשות הרבים פטורה לפי שנזק שן ורגל פטורין ברשות הרבים.
שור האיצטדין שמשסין אותו ליגח ונגח והמית פטור השור ממיתה שנ' [שמות כ"א] כי יגח שור את איש ולא שיגיחוהו אחרים, ואפילו למזבח כשר הואיל ולא המית ברצונו.
שור שהמית את האדם הבעלים משלמין כופר שנ' [שמות כ"א] אם כופר יושת עליו. ואם המית עבד כנעני הבעלים משלמין שלשים שקלים שנ' [שם] כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו. וכן שאר בהמה חייה ועוף שהן ממונו ושמירתו עליהן. אבל האש והבור שהמיתו את האדם אין הבעלין משלמין לו כופר בבן חורין, ולא שלשי' שקלי' בעבד.
שור שנגח את האדם בין איש בין אשה, בין קטן בין גדול, אם היה מועד, השור בסקילה והבעלים משלמין כופר, אם היה תם, השור בסקילה והבעלים פטורין מן הכופר, בין שהיה השור שלאיש בין שהיה השור שלאשה.
נגח עבד כנעני או אמה ומתו, אם היה מועד השור בסקילה והבעלים משלמין קנס שלשלשים שקלים, בין שהיה העבד שוה מנה, בין שאינו שוה אלא דינר. אם היה תם השור בסקילה והבעלים פטורין.
ואין השור נעשה מועד להריגה עד שיהרג שלשה בני אדם בשלשה ימים. ואם הרג שלש בהמות אינו מועד לאדם, וכן אם הרג שלשה גוים אינו מועד לישראל, וכן אם הרג שלשה בני אדם טריפה אינו מועד לבריאים, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'. וכיצד יימצא שור מועד להרוג הואיל והוא חייב מיתה מנגיחה ראשונה, כגון שסיכן שלשה בני אדם בנגיחותיו ולא מתו עד שנגח נגיחה רביעית, ואחר כך מתו כולם הרי זה מועד והשור בסקילה והבעלים משלמין כופר על הרביעית. וכן אם היה הורג ובורח, הורג ובורח ולא נסקל השור עד שהרג ארבעה פעמים. וכן אם ראו העדים את שורו שלזה שהיה יוצא מתוך בקריו והיה נוגח וממית, וכשהיה מתערב בין הבקר אין מכירין אותו, וכשיצא בפעם רביעית ונגח והמית משלמין הבעלים כופר על הרביעית.
<h2>דף מג.</h2>
שור שהמית על פי עד אחד או על פי הבעלים פטור השור ממיתה, שכשם שאין אדם מתחייב מיתה בהריגתו אלא על פי שני עדים כשרים, כך אין השור מתחייב מיתה בהריגתו אלא על פי עדים כשרים. ואם היה מועד משלם את הכופר על פי הבעלים או על פי עד אחד, שהרי הכופר לכפרת נפשו הוא בא, ונאמן עד אחד לחייבו קרבן על כפרתו כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף מג:</h2>
היה השור מועד משלם כופר אפילו שלא בכונה, ואע"פ שהשור פטור ממיתה. וכן אם הרג עבד או אמה שלא בכונה משלם שלשים שקלים.
<h2>דף מד.</h2>
שור שהיה מתחכך בכותל להנאתו והפילו על האדם ומת, פטור השור ממיתה שלא נתכון להמית, וחייב בכופר ברשות הניזק אפילו שלא בכונה, הואיל ומתכוין להנאתו תולדת השן הוא והרי הוא מועד מתחלתו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"א, והוא שהולך ונוגע גופו שלשור בכותל עד שמגיעו לנהרג, אבל אם דחפו עליו הרי זה הורג בכחו ולא בגופו ואינו משלם כוחו שלשור אלא על גופו.
וכן אם נתכון השור להרוג את הבהמה והרג את האדם, או שנתכון לנכרי והרג את ישראל, או לנפלים והרג בר קיימא פטור השור ממיתה, שנ' [שמות כ"א] השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת הבעלים כך מיתת השור, מה הבעלים שהרגו אינן חייבין אלא במתכוין, אף השור שהרג אינו חייב אלא במתכוין.
<h2>דף מד:</h2>
וכן חייב אדם על נזקי שורו אפי' שלא בכונה. כגון שנתכון להזיק את השור והפילו על הכלים ושיברן, אע"ג שלא ראה את הכלים ולא נתכון להם חייב אף על נזקי הכלים חצי נזק בתם, ונזק שלם במועד, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ב. וכן שור האיצטדין אם היה מועד בכך משלם כופר, ואע"פ שהשור פטור ממיתה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'.
שור שהמית את האדם, עד שלא נגמר דינו הרי הוא ברשות בעליו לכל דבר, ואם מכרו מכור וזכה בדמיו מן הלוקח, שהרי יכול הלוקח לשוחטו אם ירצה, וכן אם הקדישו בעליו הרי הוא מקודש וכל הנהנה ממנו מעל, ואם שחטו ולא הקדישו בשרו מותר באכילה.
המוסר שורו לשומר חנם, או לשואל, או לנושא שכר, או לשוכר כולן נכנסין תחת הבעלים. ואם יצא והזיק משלמין על המועד נזק שלם ועל התם חצי נזק.
<h2>דף מה.</h2>
היה מסור ביד שומר, והמית ביד שומר והחזירו שומר לבעליו עד שלא נגמר דינו נפטר ממנו בחזרה זו, ואע"פ שבית דין נוטלין אותו מיד הבעלים וגומרין דינו לסקילה. נגמר דינו לסקילה כבר נאסר בהנאה ואינו ברשות בעליו, ואם מכרו אינו מכור ומחזיר הדמים ללוקח, ואם הקדישו אינו מוקדש, ואם שחטו בשרו אסור בהנאה שנ' [שמות כ"א] ולא יאכל את בשרו לא יהא בו היתר אכילה, ואפילו איסור הנאה במשמע שהנאה גורמת היא לאכילה, וכן עורו אסור בהנאה שנ' את בשרו את הטפל לבשרו, החזירו השומר לבעליו לא נפטר בחזרה זו.
שור תם שהמית את האדם והזיק דנין אותו דיני נפשות, ואין דנין אותו דיני ממונות, שהרי אינו משלם אלא מגופו והרי גופו ענוש סקילה. מועד שהזיק והמית דנין אותו דיני ממונות לחייב הבעל בתשלומין, וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות לסוקלו. קדמו ודנוהו דיני נפשות, אם היו הבעלים שם חוזרין ודנין אותו דיני ממונות לחייב הבעלים. ואם ברחו הבעלים עד שלא העידו העדים בפניהם, אין דנין אותם לא דיני ממונות ולא דיני נפשות, שנ' [שמות כ"א] והועד בבעליו יבא בעל השור ויעמוד על שורו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו' בפרק החובל.
היה שורו ביד ארבעה שומרים הללו והרג את הנפש, אם היה תם השור בסקילה והשומר פטור מן הכופר, אם היה מועד השור בסקילה והשומרין משלמין את הכופר, וחייבי' להחזיר דמי השור לבעלים, לפי שלא שמרוהו ובפשיעתו נתחייב השור מיתה. שמרוהו שמירה מעולה ויצא והרג את הנפש פטורין השומרין מדמי השור, חוץ מן השואל שהוא חייב אפילו על האונסין. שמרוהו השומרי' שמירה פחותה ויצא והרג את הנפש כולן חייבין, חוץ משומר חנם שאינו חייב אלא על ידי פשיעה וזו אינה פשיעה הואיל ושימר שמירה פחותה.
<h2>דף מה:</h2>
המוסר שורו נגחן לשומר ויצא והזיק חייב השומר על נזקיו, ואם הוזק מאחרים פטור השומר עליו, הואיל וידע בו שהוא נגחן, כשמסרו לו בעליו סתם לא היה דעתו לשומרו אלא מן המום שיש בו שלא יזיק הוא את אחרים, אבל אם יזיקוהו אחרים לא קיבל שמירתו עליו.
אחד שור תם ואחד שור מועד ששמרוהו הבעלים או השומרין שמיר' פחותה, ויצא והזיק חייבין, זה כדינו וזה כדינו. שמרוהו שמירה מעולה ויצא והזיק פטור מנזק שלם, כדברי מז"ה. ויש שפוסקין כדברי המחלק בין שמירת התם לשמירת המועד, ואמ' שהתם ששימרו שמירה פחותה ויצא והזיק משלם חצי נזק כדינו, ואם שימרו שמירה מעולה ויצא והזיק פטור, אבל המועד ששימרו שמירה פחותה ויצא והזיק פטור מלשלם נזק שלם כדינו, אבל משלם חצי נזק כדין התם לפי שצד תמות במקומה עומדת כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ג. וכן אם היה מועד בקרן ימין ואינו מועד בקרן שמאל, ושימרו שמירה פחותה ויצא והזיק בין בקרן ימין בין בקרן שמאל, אינו משלם אלא חצי נזק על צד התמות בלבד, ודברי מז"ה עיקר שאין לחלק בין שמירת התם לשמירת מועד כמבואר בקונטרס הראייות בפרק הכונס צאן לדיר בראיי' א'. יצא והזיק בתולדות שן ורגל, אע"פ ששימרו שמירה פחותה פטור, לפי ששן ורגל התורה מיעטה בשמירתן, שנ' [שמות כ"ב] ושלח את בעירה וביער בשדה אחר, שאינו חייב אלא אם כן שלח ובער בפשיעתו, שלא שימר אפילו שמירה פחותה כמו שמבואר בפרק הכונס [נ"ה ע"ב]. אי זו היא שמירה פחותה קשרו במוסירה ונתק המוסירה ויצא והזיק, או שנעל לפניו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה, ואינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה הרי זו שמירה פחותה, ואם יכולה לעמוד אפי' ברוח שאינה מצויה הרי זו שמירה מעולה.
וכן אם הוא מועד להזיק בקרן ימין, אינו מועד בקרן שמאל, ועל קרן ימין משלם נזק שלם ועל קרן שמאל משלם חצי נזק.
<h2>דף מו.</h2>
שור שנגח פרה מעובר' ונמצאת שהפילה, ואין העדים יודעין אם קודם נגיחה הפילה או לאחר נגיחה הפילה, אע"פ שהניזק טוען טענת בריא ואומר בריא לי שאחר נגיחה הפילה, ועל ידי נגיחה הפילה ועל המזיק לשלם לי נזק הולד, והמזיק טוען טענת ספק ואומר שמא קודם נגיחה הפילה ומאיליה הפילה, הרי זה אינו משלם על נזק הולד כלום שהמוציא מחברו עליו הראייה. וכן פרה שהיתה מעוברת ונגחה את השור ונמצאת שילדה, הניזק אומר אחר נגיחה ילדה והרי היה הולד במעי אמו משעת הנגיחה ויש לי לגבות נזקי אף מן הולד, והמזיק אומר קודם נגיחה ילדה ולא היה הולד בשעת הנזק, הרי זה אינו גובה מן הולד כלום שהמוציא מחברו עליו הראייה, ואם אין בפרה כדי נזקו או שאבדה הפרה מפסיד הניזק, שהתם אינו משלם אלא מגופו. היה ידוע שאחר נגיחה ילדה ואבדה הפרה הרי זה גובה כל התשלומין מן הולד, וכך היא שטת רבינו יצחק, ומז"ה אומר שאינו גובה מן הולד אלא חלקו המגיעו ואין שטת התלמוד כדבריו כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ב'.
<h2>דף מו:</h2>
אין בית דין נזקקין אלא לדינו שלתובע תחלה. כיצד הרי שתבע ראובן את שמעון בשטרו שחייב ליתן לו מנה, וחזר שמעון ותבעו שיש לו בידו חפץ פלוני או קרקע פלוני, אומרין לו בית דין פרע לו שטרו תחלה שאתה מודה בו ואחר כך תחזור ותתבעהו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'. היה תובע הנתבע דבר הראוי לפירעון שטרו, כגון שתבעו שאתה חייב לי כך וכך מטבע ממקום אחר, הרי זה כאילו טוענו ששטרו פרוע והכל תביעה אחת, ואם הוא טוענו שישבע לו לא יפרע זה בשטרו עד שישבע כמו שביאר מז"ה. אף במקום שאמרו נזקקין לתובע תחלה אם היה מגיע הפסד לנתבע, כגון שהיה צריך לזלזל קרקעותיו מפני דוחק התובע, ואילו היינו נזקקין לדינו שלנתבע היה מוציא את שלו ולא היה צריך לזלזל קרקעותיו הרי זה נזקקין לנתבע תחלה, וכן אם מגיע לו הפסד בעניין אחר.
<h2>דף מז.</h2>
תרנגולת שהזיק' בתולדות הקרן שאינה מועדת בהן אינה גובה מביצתה, לפי שהביצה אין בה רוח חיים והרי הוא כמו הפרש שבתוך מעיה, ואינו דומה לולד שיש בו רוח חיים והיא מחזקת כח אמו בנזק כשאר איבריה.
שור שנגח פרה מעוברת והפילה, והרי כאן נזק הפרה ונזק הולד, אין שמין נזק הפרה לעצמו ונזק הולד לעצמו, אלא שמין כמה היתה שווה הפרה קודם הנזק וכמה היא שווה עכשיו.
וכן הקוטע יד עבדו שלחבירו, אין שמין נזק היד לעצמו לומר בכמה לא היה רוצה לקטוע יד עבדו, אלא שמין כמה היה שווה העבד לימכר עד שלא נקטעה ידו וכמה הוא שווה משנקטעה ידו. וכן המזיק שדה חבירו, אין שמין נזק השדה לבדו, אלא שמין כמה היה שוה השדה מתחלתו וכמה הוא שווה עכשיו.
היתה הפרה שלאחד והולד שבמעיה לאחר, שמין נזק הפרה לבעל הפרה, ונזק הולד לבעל הולד, ומה שהיתה הפרה מפוטמת בשביל ההריון ועכשיו אבד הפיטום ההוא, נזק הפיטום הוא הכל לבעל הפרה, ומה שהיתה משובחת בשביל נפח ההריון ועכשיו אבד חולקין בו בנזק הנפח בעל הפרה ובעל הולד.
הקדר שהכניס קדרותיו לחצר חבירו שלא ברשות ושברתם בהמתו של הבעל החצר פטור, ואם הוזקה בהן בעל הקדירות חייב על נזקי הבהמה ואם הכניס ברשות שניהן פטורין, בעל הקדירות על נזקי הבהמה ובעל החצר על נזקי הקדירות, שלא הרשוהו ליכנס אלא שישמור את שלו שלא ינזק בו, ובעל החצר יש לו לשמור את בהמתו שלא תנזק.
נתן רשות לחבירו להכניס פירותיו בתוך חצרו, או להכניס גדישו בתוך שדהו, ואכלתן בהמתו שלבעל הבית פטור, שלא קיבל עליו שמיר', וכן אם הוזקה בהן בהמתו שלבעל הבית פטור בעל הגדיש כדרך שביארנו בנזקי הקדירות.
ואם הכניס זה פירותיו בחצר חבירו ברשות ונכנסה שם בהמתו שלא ברשות ואכלתן הרי זו כאוכלת ברשות הנזק ומשלם נזק שלם כמו שמבואר בפרק שור שנגח את הפרה.
<h2>דף מז:</h2>
הכניס שורו לחצר חברו שלא ברשות, ונגחו שורו או נשכו כלבו של בעל החצר פטור, נגח הוא שורו שלבעל החצר חייב, ומז"ה אומר שאף אם היה תם משלם נזק שלם, הואיל ובידים הכניס המזיק לחצר חבירו שלא ברשות.
הכניס זה שורו ברשות, בעל השור פטור בנזקי בעל החצר, ופטור מן הכופר, ובעל החצר פטור בנזקי השור, ואם קיבל עליו בעל החצר שמירת השור, הרי הוא חייב בנזקי השור, בין שהזיקו שורו בין שהזיקוהו אחרים, וכן אם הזיק זה השור את אחרים חייב בעל החצר על נזקיו.
אמר לו תכניס קדירותיך ואני אשמרם, הרי בעל החצר חייב על נזקי הקדירות, בין שהזיקתו בהמתו בין שהזיקן אחר, כמו שביאר מז"ה, ובעל החצר תובע הנזק מאותו האחר שהזיקו. וכן אם הוזקו אחרים בקדירות חייב בעל החצר על נזקיהן, ואפילו נשברו הקדירות ברוח חייב בעל החצר עליהן הואיל ופשע בשמירתן.
הכניס פירות לחצר חבירו שלא ברשות, או שהכניס חטין לטחון שלא ברשות ואכלתן בהמתו שלבעל הבית פטור בעל הבית, ואם הוזקה בהן הבהמה שנכשלה בהם ונפלה ונשברה חייב בעל הפירות בנזקי הבהמה כדרך שביארנו בנזקי הקדירות. אכלה הבהמה מן הפירות והוזקה בהן באכילתה, פטור בעל הפירות בנזקי הבהמה, שהיא גרמה לעצמה שלא היה לה לאכל מן הפירות המזיקין אותה. נתכון לתת לפניה דברים המזיקין אותה ואכלתן והוזקה, הרי זה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, אבל ראוי לקונסו כשאר דיני גרמות כמו שביאר' למעלה אצל המשסה כלבו שלחבירו.
<h2>דף מח.</h2>
מעשה באשה אחת שהכניסה לאפות פתה בבית אחד ברשות בעל הבית, ובא העז שלבעל הבית ואכלה מעיסתה עד שניזוק ומת, וחייבוהו חכמים לשלם העז, ואע"פ שהעז גרם לעצמו שלא היה לו לאכל דבר המזיקו, הואיל והאשה נכנסה לאפות פתה הרי היא צריכה צניעות באפיית הפת כשמגלה זרועותיה, ובעל הבית מסתלק ומניח הבית ברשותה והרי שמירת הבית ושמירת העז מוטלת עליה והיא חייבת עליו.
הכניס שורו שלא ברשות וחפר שם חפירות, בעל השור חייב על קילקול החצר, ובעל החצר חייב על נזקי החפירות, אם הפקיר רשותו לרבים ונפלו בהם אחרים, לפי שהיה לו לתקן חפירו' שברשותו שלא יהיה בהם נזק לרבים. ומז"ה אומ' שאם לא ראה בעל החצר החפירות שברשותו בעל השור חייב על נזקיהן, הואיל והכניס שם שורו שלא ברשות, הבור שעש' שם שורו כאילו עשאו הוא עצמו דומה. וכן אם הטיל שם השור גללים והוחלק בהם בעל החצר ונפל והוזק, בעל השור חייב על נזקו, ואם נטנפו שם כלים שלבעל החצר פטור בעל השור, לפי שנזק הגללים דומה לנזק הבור, ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים. ונראה בעיניי, שאם הטיל שורו גללים ברשות הרבים אע"פ שהוזק בהם אדם פטור, לפי שסתם גללים הבעלים מפקירין אותן ואינן ממונן להתחייב עליהם, וגם לא עשה הוא המכשול הזה אלא שורו, והתורה אמרה כי יכרה איש בור ולא שור בור, ואינו דומה למכניס שורו בחצר חבירו שלא ברשות שהמכשול שעשה שם שורו כאילו עשאו הוא דומה כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' ג'.
היה שורו רובץ ונכשל בעל החצר בו והוזק בו הוא, או נשברו כליו חייב בעל השור בין על נזקי גופו בין על נזקי כלים, שאין השור הרובץ דומה לבור לפטור בו את הכלים הואיל ומדעת הוא רובץ. אבל אם נפל שלא מדעת, בין שור בין אדם הוא דומה לבור, ואם הוזקו בו כלים פטורין כמו שביארנו למעלה אצל הקדרין שנפלו.
נכנס לחצר חברו שלא ברשות והזיק את בעל החצר, או בעל החצר הוזק בו חייב. הזיקו בעל החצר לזה שנכנס פטור על נזקיו, ואם ידע בו בעל החצר והזיקו חייב בעל החצר, שאע"פ שנכנס שלא ברשות יש לו רשות להוציא מחצירו אבל אין לו רשות להזיקו, ואפי' הזיקו שלא בכונה חייב אפילו בארבעה דברים הואיל וידע בו, אבל על הבושת אינו חייב עד שיתכוין כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף מח:</h2>
היו מהלכין שניהן ברשות או שניהם שלא ברשו', והזיקו זה את זה בדרך הליכתן אפי' שלא בכונה חייבין, והוא שלא פשע הניזק בעצמו שלא ראו זה את זה, אבל אם ראו זה את זה, או שהיו באין זה כנגד זה והזיקו זה את זה פטורין, שהיה לו לניזק להזהר בעצמו כמו שביאר מז"ה. הוזקו זה בזה כגון שהניזק נכשל במזיק והוזק בו אע"פ שלא ראהו הניזק פטור המזיק הואיל ולא הזיקו בידים. היה מהלך האחד ברשות והאחד שלא ברשות, המהלך ברשות פטור בין שהזיק את חבירו בלא כונה, בין שהוזק בו חבירו, כדין בעל החצר שעומד ברשותו, והמהלך שלא ברשות חייב על נזקי חבירו בין שהזיק בין שהוזק בו.
נפל לבור והבאיש את מימיו אם בשעת נפילה הבאישה חייב על נזקי המים, ואם לאחר נפילה נבאשו פטור, הואיל ואחר נפילה נבאש פטור הואיל ואחר נפילה הזיק, הרי הוא דומה לבור שעומד במקומו ואחרים באין וניזוקין בו, ולא חייבה תורה על נזקי בור אלא אם הוזקה בהן בהמה ושאר בעלי חיים, אבל אם הוזקו בו כלים פטור, וכן כל שאר חפצים שאין בהם רוח חיים הרי הן דומין לכלים. וכן אם הבאישו המים מריח השור שהיה לקוי ומוסרח, וקלטו המים מריחו אפילו בשעת נפילה פטור, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד', שלא הבאיש המים על ידי מעשיו אלא בדרך גרמה הוא וגרמה בנזקין פטור, ומז"ה אומר שאין גרמה זו דומה לשאר גרמות שחייבין עליהן, שזו גרמת שורו היא ולא גרמתו. ולי נראה שאין לנו לחלק בין גרמה זו לשאר הגרמות, שגם זה הואיל והכניס שם שורו שלא ברשות גרמתו היא, אלא אע"פ שהוא פטור מן הדין ראוי לקנוס עליו כשאר הגרמות כמבואר בקונטרס הראייות בפרק הגוזל עצים בראיי'.
היה אביו או בנו שלבעל החצר בתוך הבור, ונפל עליו השור ומת משלם את הכופר, והוא שראה עשב על פי הבור ורץ לאוכלו ונפל בבור, הואיל ומתכוין להנאתו מתולדות השן הוא שהיא מועדה מתחלתה והמועד משלם את הכופר כמבואר בקונטרס הראייות בפ' שלמעלה בראיי' י"א והשור פטור ממיתה שהרי לא נתכון להמית.
הנוגף אשה הרה אע"פ שלא נתכון לה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות לבעל, שנ' [שמות כ"א] כאשר ישית עליו בעל האשה, התורה זכתה דמי הולדות לבעל, ואפי' בא עליה בזנות, ואפי' הכה אותה בידה וברגלה ויצאו ילדיה משלם דמי וולדות כדברי מז"ה. ולי נראה שאינו חייב בדמי וולדות אלא אם הכה אותה כנגד הגוף ולא בידה ורגלה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'. וכן השבח שמשבחת בשביל ההריון ועכשיו אבד, משלם המזיק נזק השבח לבעל ושמין לו שבח האשה ודמי וולדות כאחת. כיצד רואין אותה, כאילו היא שפחה הנמכרת בשוק ואומדין כמה היתה שווה עד שלא ילדה וכמה היא שווה משילדה ומה שפיחתו נותן לבעל. ויש בכלל פחת זה נזק השבח ונזק הוולדות.
<h2>דף מט.</h2>
מת הבעל משלם דמי וולדות ונזק השבח ליורשיו, נזק חבל האשה וצערה משלם לאשה, וכן הבושת במתכוין. מתה האשה אין הבעל יורש את נזקיה אלא הרי הן ליורשיה, וכבר ביארנו זה בפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ה ע"ב]. וכל שכן אם הרגה שור המועד, שאין הבעל יורש את הכופר, אלא הרי הוא ליורשיה לפי שאין הכופר משתלם אלא לאחר מיתה, ואין הבעל יורש את אשתו אלא במה שהוחזק לה בחייה ולא במה שראוי לבוא לאחר מיתתה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט'. היה הבעל ראוי לזכות בדמי וולדות גר או עבד משוחרר ומת בלא יורשיו, כל הקודם בנכסיו זכה, וזכה המחזיק במה שבידו ואינו משלם כלום. ואפי' חבל בה לאחר מיתת הגר לא זכתה האשה בוולדות עד שלא חבל בה, אלא פטור המזיק מלשלם כלום הואיל ואין לבעל יורשים לירש זכותו.
שור שהכה את האשה ויצאו ילדיה בין בכונה בין שלא בכונה, בין תם בין מועד פטור מדמי וולדות שנ' [שמות כ"א] כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה אנשים ולא שורים.
נגח את השפחה ויצאו ילדיה, משלם בעל השור דמי ולדות ושאר נזק השפחה לרבה לפי ששפחתו הרי היא לו כבהמתו.
<h2>דף מט:</h2>
המחזיק בשטרי קרקעות שלגר הרי זה לא קנה הקרקע, והנייר שלשטר הוא ספק בתלמוד אם קנאו אם לאו, ואין מוציאין מידו מספק, והרי הוא ראוי לו לצור על פי צלוחיתו. היה משכונו שלראובן ביד הגר, ומת הגר ובא שמעון והחזיק בו מוציאין אותו מידו, לפי שכל מקום שהוא ברשות בעליו, ואין לו לגר עליו אלא שעבוד, ובמיתת הגר פקע שעבודו והרי הוא לבעליו. היה משכונו שלגר ביד ראובן, ומת הגר ובא שמעון והחזיק בו, אם היה המשכון בחצירו שלראובן חצירו קונה לו ואין שמעון יכול להחזיק בו. אבל אם לא היה המשכון בחצירו שלראובן בעת מיתת הגר, כגון שהיה המשכון בהמות הרועות באפר, אין מוציאי' מיד שמעון אלא ראובן יש לו במשכון כדי מעותיו והשאר קנוי לשמעון.
החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים, או שחפרו ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד, או שחפרו לחצר זה ופתחו לחצר אחרת והפקיר רשותו לרבים ולא הפקיר בורו הרי זה חייב על נזקי בורו. ואם הפקיר גם בורו פטור על נזקיו, הואיל ולא פשע בעשייתו שהרי ברשות עשאו ועכשיו הפקירו ואינו ממונו, אין שמירתו מוטלת עליו ואינו מתחייב עליו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'.
<h2>דף נ.</h2>
וכן אם חפר בור ברשותו סמוך לרשות הרבים ורשות הרבים מהלכת על שפתו חייב על נזקי הבור, לפי שבור שחייבה תורה עליו בין אם עשאו ברשו' הרבים בין אם עשאו ברשות היחיד הסמוכה לרשות הרבים. עשה בור תוך רשותו המופסק מרשות הרבים על ידי מחיצה, או שהיה רחוק משם ארבעה טפחים, ובא שורו שלחבירו ונפל בו פטור שיכול לומר לו לא היה לו לשורך ליכנס ברשותי, ואפי' היה חלל הבור תחת רשות הרבים ואע"פ שאין רשאי לעשות חלל תחת רשות הרבים הואיל ופי הבור ברשותו פטור עליו.
החופר לאושין לייסד ביתו שם ברשותו סמוך לרשות הרבים, ואפילו הרויח חפירתו ברשות הרבים פטור על נזקיו שברשות עושה. וכן דרך הבונים לחפור סמוך לרשו' הרבים לבנות יסוד כותלהו, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ו'.
החופר בור ברשות הרבים ומסר הבור וכיסוייו לרבים להשתמש בו פטור עליו שהרי לצורך הרבים עשאו, ואם לא מסר לרבים חייב עליו.
<h2>דף נ:</h2>
לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים, ומעשה באחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים, ומצאו חסיד אחד אמ' לו ריקה מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך, ליגלג עליו, לימים נצרך אדם ומכר את שדהו, והיה מהלך באותו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים, אמר יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך.
בור הכתוב בתורה אחד החופר בור, ואחד החופר שיח או מערה, או חריצים או נעיצים, אם כן למה נאמר בור, לפי שסתם בור יש בו י' טפחים ועליו נאמר [שמות כ"א] והמת יהיה לו שראויה הבהמה למות בעשרה טפחים, וכן כל שאר מיני חפירות שיש בהן עשרה טפחים ונפלה שם בהמה ומתה חייב. היו פחותין מעשרה ומתה שם הבהמה פטור, ואם הוזקה חייב. וכן אם עשה תל גבוה ברשות הרבים אם היה גבוה עשרה טפחים חייב עליו אפי' על נזק המיתה, ואם אין בו עשרה טפחים אין חייבין עליו על המתה אלא על הנזקין.
בור שחייבה עליו תורה, בין שמתה או הוזקה שם בהמה בהבל הבור, בין שמתה או הוזקה בחבטו שנחבטה בקרקעית הבור. וכן אם עשה תל גבוה ברשו' הרבים, ונפלה ממנה בהמה והוזקה או מתה חייב עליו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"א.
<h2>דף נא.</h2>
היה השור עומד על עמדו ונפל לתוך הבור, מודדין לו עשרה טפחים מתחת כריסו וראוי למות אפי' בבור שלששה טפחים, שמכריסו ועד הקרקע ד' טפחים וששה הרי עשרה.
בור שלשני שותפין אע"פ שהניח האחד את חבירו שהוא משתמש בו והלך לו שניהן חייבין עליו, שזה אינו משתמש אלא בחלקו ולא קיבל עליו שמירת חלק חבירו. ואם מסר האחד כיסויו שלבור לחבירו, הרי שמירתו מוטלת עליו שקיבל כיסויו, והוא חייב עליו וחבירו פטור.
צוה את שלוחו שיחפור לו בור ברשות הרבים, השליח חייב שאין שליח לדבר עבירה.
החופר בור תשעה ובא אחר וחפר בו, או שהניח אבן על פיו עד שהשלימו לעשר', האחרון חייב עליו בין למיתה בין לנזקין והראשון פטור. סתם הטפח שחפר, וסילק האבן שהניח על שפתו, והרי הוא הבור תשעה כתחילתו, הרי זה ספק בתלמוד אם חייב השיני על נזק הבור הזה אם לאו, ואין הניזק יכול להוציא מספק לא מן הראשון ולא מן האחרון, ואם תפש מזה או מזה אין מוציאין מידו. וכן אם חפר הראשון עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים, ובא אחר והשלימו לשלשים האחרון חייב בין על המיתה בין על הנזקין, כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' ח'. חפר הראשון תשעה, ובא הוא ואחר ועקרו שניהם חולייא אחת והשלימו לעשרה, הרי שניהן שותפין בו ושניהן חייבין עליו בין למיתה בין לנזקין. חפר הראשו' בור עשרה, ובא אחר וסיידו בסיד עד שקיצרו הרבה והוסיף בו הבל ונפל שם שור ונחנק בהבלו האחרון חייב, שיש לומר אילמלי ההבל שהוסיף בו השיני לא היה מת בהבלו שלראשו'.
פסולי המוקדשין שנפדו ונפלו לבור ומתו, פטור בעל הבור שנ' [שמות כ"א] והמת יהיה לו מי שהמת שלו, יצאו פסולי המוקדשין שאין המת שלו, שאין ראוי להאכיל הנבילה לכלבו אלא הן טעונין קבורה.
<h2>דף נא:</h2>
החופר בור שמנה ומהן שני טפחים מים, ונפלה שם בהמה ומתה בהבל הבור חייב בעל הבור, לפי שהמים מרבים הבל, וכל טפח שיש בו מים הרי הוא כשני טפחים שאין בהם מים. היה בור תשעה ומהן טפח אחד מים הרי זה ספק בתלמוד, אם הוא דומה לשני טפחים בלא מים והרי הוא כבור עשרה אם לאו. וכן אם היה בור שבעה ומהן שלשה טפחים מים הרי זה ספק אם הוא דומה לבור עשרה אם לאו.
החופר בור עשרה ובא אחר והרחיבו מצדו האחד ונפלה שם בהמה ומתה, אם מאותו הצד שהרחיבו זה נפלה, המרחיב חייב, שהרי הוא הרחיב שם הנזק ההוא, אם מצדו האחר נפלה פטור המרחיב וחייב בעל הבור, שהרי המרחיב לא הרחיבו אלא מצד האחר והרי מיעט הבלו.
בור שהיה רחבו יתר על עמקו אין בו הבל, לפיכך אם היו בקרקעיתו כרים וכסתות שאינו ראוי להזיק בחבטו ומתה הבהמה או הוזקה בהבלו פטור. היה עומקו יתר על רחבו יש לו הבל וראוי להמית בעשרה, או להזיק בפחות מעשרה. היה עמקו כרחבו הרי זה ספק.
<h2>דף נב.</h2>
כסהו אחד מהם כראוי שאין ראוי להתגלות ברגלי הבהמות, ובא אחד וגלהו ולא נודע מי הוא, ובא השותף השיני ומצאו מגולה ולא כסהו, השיני חייב עליו והראשון פטור, עד כדי שיכולין לראותו שכניו העוברים דרך שם ויש שהות בדבר כדי שיכולין להודיעו, וגם כדי שישכור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו בהם, ואם שהה כשיעור זה ולא כסהו אף הראשון חייב עליו. ואם נודע מי שגילהו המגלה חייב עליו, ובעלי הבור פטורין עליו, אע"פ שראוהו מגולה ולא כסוהו שנ' [שמות כ"א] וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו אף הפותח ככורה כמו שביאר מז"ה.
כסהו כראוי והתליע הכיסוי מתוכו, ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטו' בעל הבור, שהרי כסהו כראוי ולא הכיר בו משנרקב מתוכו ואנוס הוא עליו. לא כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב, שהרי הוא פושע בדבר. כסהו כיסוי הראוי לעמוד בפני שורים ואינו ראוי לעמוד בפני גמלים, ועברו עליו גמלים והחלישוהו, ואחר כך עבר עליו שור ונפל בו חייב, שהיה לו להעלות בלבו שלא יתקלקל ברגלי הגמלים, ואע"פ שאין הגמלים עוברין בו אלא לפרקים, ואם אין הגמלים מצויין שם כלל, ולא באו אלא דרך מקרה פטור.
בור ותולדותיו פטורין על נזקי כלים, שאם נפל לבור חמור טעון כלים ומת החמור ונשברו הכלים, חייב בעל הבור על מיתת החמור ופטור על נזקי הכלים, ושאר כל הנזקין חייבין על נזקי כלים.
<h2>דף נב:</h2>
וכן מי שנפל שורו בבור חבירו, אם היה הבור במקום שראוי השור לראותו, ויש לו דרך לעבור, וגם היה השור פיקח כדרך שאר השורים, פטור בעל הבור על נזק השור, שהשור פשע בעצמו, ולא חייבה תורה בעל הבור אלא כשנפל שם שור שהוא חרש או שוטה או קטן, או שהיה סומא, או בלילה שאינו יכול להזהר, כמו שמבאר התלמוד בפרק שור שנגח את הפרה.
אם לא קלקלוהו הגמלים אלא התליע מתוכו, ונפל לתוכו שור ומת פטור, ואע"פ שהגמלים מצויין שם תמיד שאע"פ שהוא פושע אצל הגמלים אנוס הוא אצל השורים, והוא שיהיה יושב ומשמר שלא יעברו הגמלים על כיסוי הבור, אבל אם לא היה שומר כיסוי הבור מהגמלים חייב על השורים, אע"פ שהתליע הכיסוי מתוכו, שהרי תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא כדברי מז"ה. וכבר ביארתי בקונטרס הראייות בראיי' ט' שאינו שומרו מהגמלים פטור על השורים הואיל והתליע מתוכו.
<h2>דף נג.</h2>
היה אדם כורה שם בין תוך הבור בין חוץ לבור, בין שהיה הכורה בעל הבור בין שהיה אדם אחר ונבעת השור מקול הכרייה ונפל לבור, בין שנפל על פניו ונחנק בהבל הבור, בין שנפל דרך אחוריו ונחבט ומת בחבטו שאין הבל דרך אחוריו חייב בעל הבור, ואפילו היה השור פקח והיה הבור במקום שיכול לראותו לפי שלא היה יכול לשמור את עצמו הואיל ונבעת מקול הכרייה.
נתקל בבור ונפל חוץ לבור והוזק בקרקע פטור בעל הבור, הואיל ולא הוזק בבור, ויכול לומר בעל הבור הכורה גרם לו הנזק הזה ולא הבור שלי, וגם הכורה פטור שאינו אלא דרך גרמא והרי הוא עסוק במלאכתו ולא נתכון בגרמה זו להזיק. ומז"ה אומר שאף בלא קול הכרייה אם נתקל בבור ונפל והוזק חוץ לבור פטור, וכבר ביארתי בקונטרס הראייו' בראיי' י', שאם לא היה שם קול הכרייה ונתקל לבור והוזק חוץ לבור חייב בעל הבור כאילו הוזק תוך לבור, והוא שלא היה יכול לשמור את עצמו כמו שביארנו.
שור שדחף את חבירו לבור, אם היה השור מועד, בעל הבור משלם חצי נזק ובעל השור חצי נזק. אם היה השור תם, בעל השור משלם רביע הנזק שהרי לא הזיקו לבדו, ובעל הבור משלם שלשה חלקים, שהנזק בבור נמצא, ומה שאינו יכול לגבות מן השור גובה מן הבור, ואע"פ שהיה הבור באמצע הדרך והוזק בו שור פקח.
הניח אבן על פי הבור ובא שור ונתקל בו ונפל בבור, בעל הבור משלם מחצה, ובעל האבן משלם מחצה. נתקל באבן והוזק בקרקע עולם, בעל האבן משלם את הכל. וכן שור שדחף את חבירו והוזק בקרקע עולם או בבור שאין לו בעלים בעל השור משלם את הכל.
<h2>דף נג:</h2>
שור שלהדיוט ושור שלהקדש שנגחו שור אחר, שור שלהדיוט משלם הכל, אם היה תם משלם חצי נזק, ואם היה מועד משלם נזק שלם, לפי שאינו יכול לגבות משור שלהקדש כלום, ואפילו אם היה מפסולי המוקדשין שלא נפדו.
שור ואדם שדחפו אדם אחד לבור שלשתן חייבין בנזקו, האדם משלם שליש, והשור שליש, והבור שליש. ונראה בעיניי שאם היה השור תם משלם השור שתות, והשאר משלמין את הכל האדם הדוחפו ובעל הבור. ועוד נראה בעיניי, שאין בעל הבור חייב אלא כשדחפוהו ובדרך דחיפה נפל לבור, אבל אם נשא האדם חבירו על כתיפו, והוליכו והשליכו לבורו שלחבירו המשליך אותו חייב ובעל הבור פטור, וכן אם היה בהמ' או קוף וכיוצא בו שנשא תינוק על כתיפו והוליכו והשליכו לבור בעל הבור פטור ובעל הקוף חייב כמבואר בקונט' הראייות בראיי' ב'.
שבת וריפוי וצער ובושת שהן ארבעה דברים בלא הנזק, האדם הדוחפו לבור חייב עליהן אם נתכון להזיק, שאינו חייב עליהן עד שיתכוין, והשור שדחף עמו והבור שנדחף בו פטורין עליהן, שאין שור ובור חייבין בארבעה דברים הללו לעולם. וכן אם דחפו אשה הרה ויצאו ילדיה אינו משלם דמי ולדות אלא האדם לבדו. מת הנדחף בבור, השור הדוחפו משלם עליו כופר, והאדם והבור פטורין, שאין כופר אלא בשור המועד. ואם היה הנדחף עבד כנעני משלם עליו השור שלשים שקלים והאדם והבור פטורין. דחפו שם כלים, או שור פסולי המוקדשין שנפדה, האדם והשור חייבין עליהן ומשלמין הכל, והבור פטור, שאין הבור חייב לא על נזקי כלים, ולא על נזקי פסולי המוקדשין אע"פ שנפדו כמו שביארנו למעלה.
שור שנפל לבור עם כלי מחרשתו, ומת השור ונשבר המחרשת. וכן אם נפל שם חמור עם כליו, ומת החמור ונקרעה המרדעת, חייב על נזקי הבהמ' ופטו' על נזקי הכלים.
<h2>דף נד:</h2>
שור שנפל לבור ומת, אין בעל הבור חייב עליו אלא אם היה השור חרש או שוטה או קטן, או סומא שאינו יודע לשמור עצמו, או שהיה השור פקח והיה מהלך בלילה, או שהיה הבור באפלה, או בקרן זוית שאינו יכול לראותו, או שהיה הבור ממלא כל הדרך שאין לו דרך לנטות ימין ושמאל. אבל אם היה הבור באמצע הדרך, ובמקום שיכול לראותו, והיה השור פקח שיודע לשמור עצמו פטור בעל הבור שהניזק פשע לעצמו.
זה שכתוב שבתורה [שמות כ"א] ונפל שמה שור או חמור, לא שור וחמור בלבד אלא אפילו שאר בהמה חייה ועוף, לא נאמרו שור וחמור אלא לדרוש שור ולא אדם חמור ולא כלים, שאם נפל אדם לבור ומת פטור מן הכופר, ואם הוזק בו חייב על נזקיו. נפלו שם כלים או שאר חפצים שאין בהם רוח חיים פטור הבור עליהן מכל וכל. וכן לעניין חסימה שכתוב [דברים כ"ה] לא תחסום שור בדישו, אחד שור ואחד שאר בהמה חייה ועוף. וכן לעניין פריקה שכתוב בו [שמות כ"ג] כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, אחד חמור ואחד שאר בהמה חייה ועוף. וכן לעניין כלאי' שכתו' [ויקרא י"ט] בהמתך לא תרביע כלאים אף חייה ועוף כבהמה. וכן מה שכתוב [דברים כ"ב] לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, אף שאר בהמה חייה ועוף כיוצא בהן, ולא נאמר בהמה אלא שדיבר הכתוב בהווה.
האדם מותר לחרוש ולמשוך עם כל מין ומין, שלא הוקש אדם לבהמה אלא לשמירת שבת.
<h2>דף נה.</h2>
אווז ואווז הבר כלאי' זה בזה ואסור למשוך זה עם זה או להרביען זה בזה, לפי שזה בציו מבחוץ וזה בציו מבפנים והרי הם כשני מינים.
המרביע שני מינים שבים לוקה. המחבר מין שבים ומין שביבשה שימשכו יחדו דבר אחד זה בים וזה ביבשה הרי זה ספק לפיכך אסור ואין לוקין עליו.
<h2>דף נה:</h2>
הכונס צאן לדיר ונעל בפניהם דלת שהיא יכולה לעמוד ברוח מצויה, ויצאת ואכלת בשדה אחר פטור, כמו שביארנו למעלה בפרק שור שנגח ארבעה או חמשה שורים, ואם אינה יכולה לעמוד ברוח מצויה חייב, שהרי לא שמר אפי' בשמירה פחותה. נעל כראוי ונפרצה המחיצ' בלילה שלא ראה אותה לגודרה, או שפרצוה לסטים ויצאת הבהמה והזיקה פטור.
המוסר בהמתו ביד חרש שוטה וקטן ויצאת והזיקה חייב זה על נזק בהמתו, והוא שמסר לו בהמתו מותרת, אבל אם מסר לו בהמתו קשור' ומשומרת כהלכתה, והתירה החרש ויצאת והזיקה פטור בעל הבהמה. וכן אם מסר לו בורו מגולה חייב בעל הבור על היזקו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט'. מסר בהמתו מותרת לשומר בן דעת, השומר שקיבל עליו לשומרה חייב עליה בין אם הזיקה בין אם נאבדה.
הפורץ גדר לפני בהמ' חבירו ויצאת והזיקה, או שנאבדה פטור מדיני אדם, ואפילו עמד בפניה עד שיצאת, אלא אם כן הוציאה בידים או שהכישה במקל, וחייב בדיני שמים הואיל ופרץ בפניה וגרם לה שתצא, ואם היה הכותל בריא וחזק חייב הפורץ על נזק הכותל אפילו בדיני אדם כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף נו.</h2>
וכן הכופף קמתו שלחבירו לפני הדליקה, ועל ידי כפיפתו הגיעה שם הדליקה ברוח שאינה מצויה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואם היתה מצויה אותה הרוח בעת כפיפתו שלזה אף בדיני אדם חייב. וכן אם כסה קמת חבירו כדי לפטור בעל הדליקה, שאין האש חייב על נזקי דבר שהוא טמון ומכוסה, הרי זה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.
וכן השוכר עידי שקר להעיד על ראובן שחייב ליתן לשמעון מנה והפסיד ממון בעדותן פטור השוכר מדיני אדם וחייב בדיני שמים, והעדים חייבין אף בדיני אדם כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'. וכן העדים הכופרין עדותן אע"פ שהיה זה ראוי לגבות ממון על פיהם, פטורין מדיני אדם שלא עשו אלא דרך גרמה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד', וחייבין בדיני שמים אע"פ שהוא עד אחד שאינו מחייבו אלא שבועה.
וכן המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ואע"פ שפטורין כל אילו מדיני אדם, קנסו בהם חכמים לשלם, שכולם גרמות הם וכבר קנסו חכמים בדיני הגרמות, כמו שביארנו למעלה. והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו, הואיל ובכלל דיני הגרמות הוא, יכול חבירו להשביעו שבועת היסת שלא כפר עדותו, שהרי אם כפר חייב לשלם והרי תביעה זו כשאר תביעות שלממון, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'.
<h2>דף נו:</h2>
הוציאוה לסטים, או שהכישוה במקל ויצאת הלסטין חייבין עליה אם נאבדה, וכן אם הזיק' חייבין על נזקיה. וכן המעמיד בהמה על גבי קמת חבירו, או שהכישוה במקל עד שהלכה על גבי קמת חבירו ואכלה חייב לשלם מה שהזיקה. הניחה בחמה אע"פ שנעל בפניה כראוי ושברה הדלת, או שחתרה בכותל ויצאת והזיקה חייב, הואיל והחמה מצערתה הרי הוא יודע שהבהמה עושה כל כחה לצאת והרי הוא פושע בה. וכן אם היה הכותל רעוע שהרי ראוי ליפול, או שלא נעל בפניה כראוי אע"פ שחתרה ויצאת חייב.
מסרה השומר לשומר אחר ואבדה ביד השומר השיני, השומר הראשון חייב לשלם הבהמה לבעליה. מסרה השומר לרועה שלו ואבדה ביד הרועה, נפטר השומר הראשון, והבעל גובה מן הרועה שלשומר ראשון, לפי שדרך השומר למסור בהמותיו לרועה שלו.
השומר אבדת חבירו הרי הוא כשומר חנם, ופטור מגניבה ואבדה אלא אם כן פשע בשמירתה.
<h2>דף נז.</h2>
ואם היו בעלי חיים הואיל ונאבדו מבעליהן ולמדו פרישות חיצונות, אע"פ שהוא כשומר חנם צריך לשמרו שמירה מעולה וחייב עליהם בגנבה ואבדה, וכן ביאר מז"ה בספר המכריע בערך ע"ה. ויש שפוסקין שאף בשאר מטלטלין שומר אבדה כשומר שכר הוא וחייב עליהן בגנבה ואבדה, וכן נראה לי עיקר כמבואר בקונטרס הראייות בפרק ואלו מציאות בראיי' י"ב.
<h2>דף נח.</h2>
בהמה שנפלה על הגנה, בין שהוחלקה במי רגליה, בין שדחפתה חבירתה הרי זה אונס, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה', ואינה משלמת מה שהזיקה, אבל משלמת מה שנהנית, שאם נהנית באכילת' משלמת דמי עמיר. ואם נהנית בחבטה שנפלה על גבי פירות או ירקות ורמסתן, והצילוה שלא תחבוט על גבי קרקע משלמת מה שנהנית, אפילו אכלה שם כל היום כולו הואיל ונפלה שם באונס אינה משלמת מה שהזיקה. יצאה וחזרה ולא ידעו הבעלים ביציאתה פטורין עליה, אע"פ שהזיקה בחזרתה. ואם ידעו הבעלים ביציאתה, אע"פ שחזרה שם שלא מדעת, ששמרה הבעל ונעל בפניה דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ויצאה וחזרה שם והזיקה משלם מה שהזיקה, הואיל והורגלה לשם יש לו לשמרה שמירה מעולה שלא תחזור עוד שם, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'.
וכן אם ירדה שם מתחילתה כדרכה משלם מה שהזיקה, ואפילו אם ילדה שם וטינפה פירות במי לידה משלמת מה שהזיקה.
<h2>דף נח:</h2>
כיצד משלמת מה שהזיקה, אכלה תבואה שלא נגמרה, או פירות שאינם גמורים כגון תמרים שאינן מבושלין, או בוסר ופגי תאנה וכיוצא בהן, וכן אם אכלה לולבי גפנים וייחורי תאנים, אין שמין אותן בפני עצמן, אלא שמין אותן עם שאר השדה ורואין כאילו היה בשדה ששים כנגד הנזק, ואומדין כמה היה שווה זה עד שלא הוזק בו נזק זה וכמה הוא שווה לאחר שהוזק, ומה שפחתו דמיו בשביל הנזק משלם לו. וקל הוא שהיקלה תורה על המזיק בשדה חבירו שלא לשום הנזק בפני עצמו, בין כשהזיקה בהמתו בין כשהזיק הוא בעצמו.
<h2>דף נט.</h2>
וכן אם היה אילן חשוב כגון שאם היה דקל פרסי שהוא חשוב משאר הדקלים שפריו נקלף מעל הגרעין היטב, שמין אותו בפני עצמו, אבל שאר הדקלים שמין אותן עם ששים כיוצא בו כמו שביארנו.
הגוזל חבירו תמרים מדובקות יחד ויש בהם חמשים תמרים, ואכלם או שאבדו, ואם היו באים לימכר יחד היו נמכרים בארבעים ותשע פרוטות, ואם נמכרים אחת אחת נמכרת כל אחת בפרוטה הרי זה אינו משלם אלא ארבעים ותשע, שהיקלו עליו כמו שהיקלה תורה על המזיק, ואם היו שלהקדש משלם חמשים, וזה מבואר בפרק השואל [ב]בבא מציעא [צ"ט ע"ב].
<h2>דף נט:</h2>
אכלה פירות גמורין כגון תבואה שנגמרה, או ענבי' ותמרים מבושלות, וכן שאר פירות שמין אותן בפני עצמן כפי מה שהן ראויין לימכר, שלא אמרה תורה לשום עם השדה אלא דבר הצריך לשדה, אבל דבר שאינו צריך לשדה שמין אותן בפני עצמן.
ואם היה אותו בעל השדה ממונה לשמור הגרנות הבאים באותו שדה, אם הרש' את חבירו להכניס שם גדישו הרי הוא כאילו קיבל עליו לשמור, שהרי כל שמירת הגורן מוטלת עליו, והרי הוא חייב על נזקי הגדיש, ובעל הגדיש פטור על נזקי בהמתו כמו שמבואר לפנינו בפרק הכונס צאן לדיר.
השולח את הבערה על יד חרש שוטה וקטן, אע"פ שמסר לו את השלהבת והוליכה לגדיש חבירו, הואיל ומעשה חרש הן שאלמלא הוא לא היה אשו שלזה הולך לגדיש, פטור השולח מדיני אדם כמו שביאר מז"ה. וחייב בדיני שמים שהרי גרם נזק לחבירו, וראוי לקונסו כמו שקנסו בשאר דיני הגרמות, כמבואר בקונטרס הראייות לפנים בפרק הגוזל עצים. ואם הניח אשו דולק על העצים, ומסרו לחרש לשומרו, והלך האש לגדיש מאליו חייב בעל האש אף בדיני אדם.
שלח אשו על ידי פקח, או שמסרו לפקח לשומרו ויצא והזיק, הפיקח שקבל עליו לשומרו חייב על נזקיו ובעל האש פטור. הביא הראשון את האש והשיני הביא את העצים, או שהביא הראשון את העצים והשיני הביא את האש השיני חייב, שאלמלא השיני לא היה האש ראוי לילך ולהזיק. הביא אחד האש והעצים, ובא אחר והרבה בו חבילות שלעצים והלך והזיק, רואין אם היה אשו שלזה ראוי להזיק נזק זה בלא חבילותיו שלשיני הראשון חייב, ואם לאו השיני חייב כמו שמבואר בפרק ראשון [י' ע"ב]. הביא אחד העצים ואחד הביא את הגחלת ובא אחר וליבה המלבה חייב, לבתו הרוח ואפי' רוח מצויה כולן פטורין, שאש האמור בתורה אינו אלא שלהבת כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ז'.
<h2>דף ס.</h2>
ליבה את הגחלת וליבתו הרוח עמו, אם יש בליבויו שלזה כדי ללבותה חייב על נזקיה, ואם אין בליבויו שלזה כדי ללבותה בלא הרוח פטור על נזקיה שאינו אלא בדרך גרמה וגרמה בנזקין פטור מן הדין, אבל ראוי לקנוס בו כשאר דיני הגרמות.
<h2>דף סא.</h2>
המדליק בתוך רשותו והלכה הדליקה והזיק' במקום אחר, רואין לפי גובהה שלדליקה, אם ראויה דליקה כזו לעבור באותו מקום על ידי הרוח המנשבת בשעה שהדליק חייב המדליק על נזקיה, בין שהדליקה גדישו, בין שהדליקה קוצין, אפי' ליחכה נירו וסיכסכה אבניו. ואם אינה ראויה לעבור באותו מקום, אלא עברה שם באונס, או ברוח שאינה מצויה פטור על נזקיה, לפי שהאש התורה מיעטה בשמיר' ואינו חייב עליה אלא אם כן ראויה לילך ולהזיק ברוח מצויה, כמו שמבואר בתחלת הפרק. בד"א בקולחת שמתמדת הדליקה ועולה כקלח, אבל אם היתה הדליקה נכפפת והולכת אין שיעור לדבר אלא כל מה שעוברת ומזקת על ידי רוח מצויה חייב לשלם כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ח'.
<h2>דף סא:</h2>
אש ותולדותיו פטורין על הטמון, שאם שרף גדישו שלחברו והיו כלים טמונין בתוכו ונשרפו חייב על הגדיש ופטור על הטמון, אבל שאר הנזקין חייבין על הטמון.
המדליק את הגדיש והיו כלים טמונים בתוכו ונשרפו עמו חייב על הגדיש ופטור על הכלים, ואפילו כלים שדרכן להניח בתוכו שנ' [שמות כ"ב] ונאכל גדיש או הקמה, מה קמה בגלוי אף כל בגלוי, אבל רואים מקום הכלים כאילו מלא תבואה. בד"א כשהדליק' בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך שלחבירו, אבל אם הדליק בתוך שלחבירו חייב על נזקי טמון, ואפילו כלים שאין דרכם להטמין, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ט'. וכן אם הדליק ביתו שלחבירו חייב על כל הטמון בתוכו, ואם אין לו עדים על הטמון נוטל על פי שבועתו כמו שביארנו בהלכות שבועות. וכבר ביארנו למעלה בפרק שיני שאף כשהדליק גדישו שלחבירו לא פטרתו התורה על נזקי טמון אלא כשהדליק בתוך שלו ולא היתה הדליקה ראויה לעבור בשדה חבירו כמו שכתבנו שם, וכמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט'.
המדליק את הגדיש והיה שם עבד כפות חייב על מיתת העבד ופטור על תשלומי הממון, שאין אדם מת ומשלם, ואפי' היה שוגג על מיתת העבד שאין בו חייוב מיתה, ואם לא היה העבד כפות והיה יכול לברוח פטור על מיתת העבד וחייב על התשלומין. וכן אם היה גדי כפות בגדיש חייב על הגדי, ואם לא היה כפות פטור על הגדי שהיה יכול לברוח.
<h2>דף סב.</h2>
השואל מקום לחבי' בתוך שדהו להגדיש בו שעורים והגדיש בו חטים, והלך אשו ושרפם אינו משלם אלא דמי שעורים שלא קיבל עליו אלא אחריות שעורים. וכן אם השאילו מקום להגדיש בו חטים והגדיש חטים וחיפן בשעורים, או שהגדיש שעורים אינו משלם אלא דמי שעורים.
הנותן דינר זהב לאשה לשומרו ואומר לה שלכסף הוא, ופשעה בשמירתו ונאבד אינה משלמת אלא שלכסף, שלא קיבלה עליה אלא שמירה שלכסף. הפסידתו בידים כגון שהשליכתו בים או שהוציאתו לצרכיה בחזקת שלכסף, משלמת שלזהב שלא היה לה ליגע בו כל עיקר.
<h2>דף סב:</h2>
גץ שיצא מתחת הפטיש שלנפחים ויצא והזיק ברשות הרבים חייב בעל הפטיש. גמל שהוא טעון פשתן ועובר ברשות הרבים, ונכנסו פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו שלחנוני והדליק את הבירה בעל הגמל חייב, ובמקום שדלקה פשתנו משלם נזק שלם ובמקום שהולכת האש ומזקת משלם חצי נזק, שאינו מזיק שם הגמל בגופו או במשואו אלא בכחו, כמו שמבואר בפרק כיצד הרגל [כ"ב ע"א]. הניח החנוני נרו מבחוץ החנוני חייב, ואפי' אם היה נר חנוכה שהניחה ברשות הרבים הואיל והזיק נרו ברשות הרבים חייב על נזקיו.
מרובה מדת תשלומי כפל ממדת תשלומי ארבעה וחמשה, שמדת תשלומי כפל נוהגת בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים שנא' [שמות כ"ב] על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמ' כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו. על כל דבר פשע ריבה כל דבר, אם כן למה נאמר חמור שור ושה למעט קרקעות עבדים ושטרות שאין בהם תשלומי כפל. מדת תשלומי ארבעה וחמשה אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד שהוא ממין כשבים ועזים שנ' [שמות כ"א] כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו וגו' שמשלם חמשה בקר תחת השור כיוצא בו, וארבע צאן תחת השה כיוצא בו, ואפי' שה כלאים הנולד מן הכשב ומן העז חייב הגנב על טביחתו ומכירתו.
<h2>דף סג.</h2>
הטוען טענת גנב בפקדון על דבר שאינו מסויים במדה במשקל ובמניין אינו משלם כפל, לפי שאינו משלם כפל אלא על ידי שבועת הדיינין, וזה אין בית דין משביעין עליו כמו שביארנו בהלכות שבועות, וכן ביאר מז"ה, וגנב עצמו משלם כפל אפילו על דבר שאינו מסויים לפי שהוא משלם כפל אפי' בלא שבועה, כל זמן שנמצאת הגניבה תחת רשותו. הטוען טענת גנב באבדה ונשבע, כגון שבאה לידו אבדת חבירו בעדים, וטען שנגנבה ממנו ונשבע עליה על פי בית דין, ובאו עדים שהיא תחת ידו משלם כפל, ואם היה שור ושה וטבחו או מכרו משלם תשלומי ארבעה וחמשה.
<h2>דף סג:</h2>
וכן אם לא באו עליו עדים אלא הודה מעצמו אינו משלם כפל, אלא מביא חומש ואשם על ידי הודאתו, ואפי' אם נשבע מעצמו בלא בית דין כמו שביארנו בהלכות שבועות אצל שבועת הפקדון. אמ' לו אבד ממני ונשבע ובאו עדים שהוא תחת ידו, או שטבח ומכר אינו משלם אלא קרן בלבד, הואיל ולא טען טענת גניבה אינו אלא כגזלן ואין הגזלן משלם לא כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה.
כשם שהגנב עצמו משלם כפל ואם טבח או מכר משלם ארבעה וחמשה, כך הטוען טענת גנב משלם כפל, ואם טבח או מכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה, אלא שהגנב עצמו משלם אע"פ שלא נשבע על גניבתו, וטוען טענת גנב אינו משלם אלא אם נשבע. כיצד, טענו חבירו היכן פקדוני שהפקדתיך, אמ' לו נגנב ממני, ונשבע ובאו עדים שהוא תחת ידו, או שאכלו משלם תשלומי כפל כגנב עצמו הואיל ונשבע, ואם טבח או מכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה, והוא שנשבע שבועת הדינין שהיא על פי בית דין ובפני בית דין. אבל אם נשבע חוץ לבית דין, או שקפץ ונשבע מאליו אפילו בפני בית דין אינו מתחייב כפל על ידי שבועה זו, כמו שמבואר לפנים בפרק הגוזל עצים.
<h2>דף סה.</h2>
הגונב שור מחבירו או שגזלו ששוויו מאה זוז ולבסוף הוקיר ושווה מאתים, ואכלו או שהזיקו בידי' משלם מאתים זוז שהרי עכשיו נתחייב בו, וכן תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה אם טבחו או מכרו משלם הגנב כמו שהוקיר בסוף בשעה שעמד עליהן בדין. מת השור מאליו משלם עליו כמו שהיה שווה בעת שגנבו או שגזלו, ואם עמד עליו בדין קודם שימות משלם עליו הכל כמו שהיה שווה לבסוף בשעת העמדה בדין. וכן אם היה שואל עליו, שבא לידו דרך שאלה ומת משלם עליו כמו שהיה שווה בשעת היוקר כמבואר בקונטרס הראייות כאן בראייה א', ובפרק אילו נערות בראייה ג'.
היה שווה בעת שגנבו או שגזלו מאתים זוז ולבסוף הוזל ושווה מאה זוז אם היה השור בעין בגזלה אומר לו הרי שלך לפניך, ובגניבה משלם כמו שהיה שווה בשעת הגניבה כמו שביאר מז"ה, שהתורה החמירה בגניבה שנ' [שמות כ"ב] אם המצא תמצא בידו הגניבה וגו' חיים שנים ישלם, מפי השמועה למדו למה נאמ' גניבה וחיים לומר החייה הגניבה כעין שגנב.
אם לא היה השור בעין כגון שטבחו או מכרו, משלם הקרן בין בגניבה בין בגזילה כמו שהיתה שוה בתחלתו בעת היוקר שהרי אינה בעין שיאמר לו הרי שלך לפניך. ועל תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה משלם הגנב כמו ששווה לבסוף בשעה שעמד עליו בדין. וכן השואל אינו מתחייב עליו אלא כמו ששווה לבסוף בשעת הזול, בין אם מת מאליו בין אם טבחו ואכלו, ואם טבחו או הרגו בשבת פטור שאין תשלומין חלין עליו אלא לבסוף וחיוב שבת פוטרו מן התשלומי הנזק, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק ואילו נערות בראייה ג'. פחתו דמיו שלשור מפני שהכחישו הגנב ואחר כך טבחו משלם הכל כפי מה שהיה שוה מתחלתו, שהרי הוא הכחישו וכאלו מאז התחיל בו הטביחה או המכירה. היה השור כחוש ופטמו הגנב והשביחו דמיו וטבחו או מכרו משלם הכל כמו שהיה שווה מתחלתו, שאין לו לשלם השבח שהשביחו הוא.
<h2>דף סה:</h2>
גנב טלה ונעשה איל, או עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאו בשינוי, ואם טבח ומכר שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר, ופטור מתשלומי ארבעה וחמשה, ואינו משלם לבעלים אלא קרן וכפל כעין שגנב, בין אם בא לשלם טלאים או עגלים בין אם בא לשלם דמיהן.
<h2>דף סו.</h2>
השינוי הוא קונה מן התורה שנ' [ויקרא ה'] והשיב את הגזלה אשר גזל, אם היא כעין שגזל חוזרת בעינה, ואם אינה כעין שגזל כגון שגזל עצים ועשה מהם כלים, או צמר ועשהו בגדים קנאו בשינוי, אע"פ שלא נתייאשו הבעלים, ואינו משלם אלא דמי צמר או דמי עצים.
וכן ייאוש לבדו אינו קונה אלא אם יש עמו שינוי רשות, שאם גנב או גזל דבר מחבירו ונתייאשו הבעלים ואחר כך מכרו לאחר הלוקח קנאו בייאוש ושינוי רשות ואינו משלם לבעלים כלום, אבל הגנב או הגזלן לא קנאו בייאוש לבדו וחייב להחזיר הדבר בעינו. מכרו הגזלן לפני ייאוש ואחר כך נתייאשו הבעלים ביד לוקח לא קנאו הלוקח כמבואר בקונטרס הראייות בראייה כ'.
<h2>דף סו:</h2>
מקום שיש בו שינוי השם ואין בו שינוי מעשה כגון שגזל עור ועשאו שטיח לישב עליו ולשכב עליו, שכך תחלה קרוי עור ולבסוף קרוי שטיח, אם נתייאשו הבעלים קנאו בשינוי השם ואם לאו אינו קונה אותו בשינוי לבדו וכן כל הדומים לזה.
<h2>דף סז.</h2>
וכן אם גנב או גזל או שאנס פירות מחבירו, אע"פ שנתן דמיהן הואיל ולא נתרצה חבירו לא קנה ואע"פ שנתייאשו הבעלים. הפריש מהם תרומה ומעשר תרומתו תרומה ומעשרו מעשר, לפי שיש בהם שינוי השם עם הייאוש, שבתחלה קרוי טבל ולבסוף קרוי תרומה או מעשר. הגונב טבלו שלחברו משלם לו דמי כולו, אע"פ שהתרומ' והמע' שבו אינו שלו, כמו שמבואר בסוף פרק האיש מקדש [קדושין נ"ח ע"ב].
<h2>דף סז:</h2>
הגונב מחבירו ובא אחר וגנבו ממנו, אין הגנב השיני משלם תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה, ואפילו נתייאשו הבעלים כשהוא ביד הגנב הראשון, שנ' [שמות כ"ב] וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב, והגנב הראשון משלם תשלומי כפל ותשל' ארבעה וחמשה אם טבח או מכר, בין שטבח או מכר לפני ייאוש הבעלים, בין שטבח או מכר לאחר ייאוש הבעלים. וכן הגונב קדשים מבית בעליהן וטבח ומכר אינו משלם, שנ' [שם] מבית האיש ולא מן ההקדש, ואם גנב קדשים קלים הרי הן ממון בעלים והרי הוא כגונב מבית האיש כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ט'. ואף בקדשי קדשים אינו פטור אלא מתשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה, אבל הקרן חייב לשלם להקדש כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י'. גנב וטבח ובא אחר וגנבו טבוח מבית הגנב שניהן משלמין, גנב הראשון משלם לבעל תשלומי ארבעה וחמשה על טביחתו, וגנב שיני משלם תשלומי כפל לגנב הואיל וטבחו קנאו הגנב הראשון בשינוי מעשה והרי הוא בעליו. גנב ומכר ובא אחר וגנבו מבית הלוקח, אם נתייאשו הבעלים כשהוא ביד הגנב הראשון קנאו הלוקח בייאוש ושינוי רשו', וגנב שיני משלם ללוקח תשלומי כפל ואם טבח או מכר משלם לו תשלומי ארבעה וחמשה. ואם לא נתייאשו הבעלים כשהוא ביד הגנב אינו משלם גנב שיני ללוקח לא תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה, שלא קנאו הלוק' ואינו אלא כגונב מבית הגנב.
<h2>דף סח.</h2>
גנב ומכר עד שלשים יום, אינו משלם ארב' וחמש' אלא אם כן מכר מכר גמור לחלוטין.
<h2>דף סח:</h2>
גנב והקדיש אחר שנתיא' הבעלים, בין קדשים קלים בין קדשי קדשים, ואחר כך טבח או מכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארב' וחמש'.
גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש, הגזלן לפי שאינו שלו, והנגזל אע"פ שהוא שלו אינו ברשותו, והתורה אמרה [ויקרא כ"ז] איש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו, וכשם שאין יכולין להקדיש כך אין יכולין למכור או ליתן במתנה. וכן אם היתה לו שום מלוה או שום חוב ביד אחרים אינו יכול להקדישו או להקנותו לחבירו קניין גמור. ואם אמ' לו ללווה תן החוב שלי לפלוני או לעניים בצדקה יכול לחזור בו, ואם היה בפני בית דין, או בפני הגבאי שלעניים אינו יכול לחזור בו מן הצדקה שלעניים לפי שהוא במעמד שלשתן, וכל המקנה במעמד שלשתן קנה כמו שביאר מז"ה בפרק ארבעה וחמשה שורים.
עמד הגנב בדין ואמרו לו הדיינין חייב אתה ליתן לו ואחר כך טבח ומכר משלם לו תשלומי ארבעה וחמשה, אמרו לו הדיינין צא תן לו הרי זה כפקדון אצלו, ואם טבח ומכר פטור מתשלומי ארבעה וחמשה. וכן אם החזיר הגנב הקרן לבעליו עד שלא העמידו בדין פטור מן הכפל.
<h2>דף ע.</h2>
היה לו פקדון ביד אחרים יכול להקנותו קניין גמור לכל מי שירצה, שכל מקום שהוא ברשות בעליו הוא, שהרי אין הנפקד מעכבו לו, ואינו דומה לחוב שאינו בעין או לגזל, ואם היה קרקע אע"פ שחבירו מעכבו לו הואיל ויכול להוציאו ממנו בדיינין הרי זה יכול להקדישו ולהקנותו לכל מי שירצה כמו שמבאר התלמוד בפרק שנים שאוחזין [ב"מ ז' ע"א]. אע"פ שאין אדם יכול להקנות החוב או הגזל שיש לו ביד אחרים קניין גמור, יכול להקנותו בהרשאה ולהרשות את חבירו שיוציא את שלו ולא יוכל הלה לדחותו ולומר לו אין אתה בעל דיני כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ג'. ואם היה אותו כופר בו ואומר לו אין לך בידי כלום, או שאמר לו זה המטלטל שלי הוא וזה התובע אין לו לא שטר ולא עדים, אינו יכול להרשות את חבירו עליו, שנראה שהעדים מעידים על דבר שקר, שהן כותבין פלוני הרשה את פלוני על מה שיש לו ביד פלוני והרי הוא אומר שאין בידו כלום.
המרשה את חבירו שילך ויטעון עם בעל דינו צריך שיכתוב לו בשטר הרשאה זיל ודון וזכי ואפיק לנפשך, שאם לא כתב לו כן יכול הלה לדחותו ולומר לו אין אתה בעל דיני ומה לך עלי, ואם זכהו במקצת הממון במחצה או בשליש או ברביע, מתוך שיכול לדון עמו באותו מקצת יכול לדון עמו על הכל. וכן צריך שיכתוב לו בשטר הרשאה כל מה דמתענית מן דינא עלי, שהרי אינו אלא שלוחו ואם יתחייב בדין הרי הוא עליו, לפיכך אם רצה השליח לעכב אותו הממון לעצמו מפני שזכהו השולח, יכול השולח להוצי' מידו הכל שלא זכהו אלא בתורת שליחות, ואם רצה זה המרש' אותו לחזור מאותה הרשאה הרשות בידו.
גנב וטבח או מכר, בין שהיו שני עדים מעידים על הגניבה ועל הטביחה או על המכירה, בין שנים מעידין על הגניבה ושנים מעידין על הטביחה או על המכירה הרי זה משלם תשלומי ארבעה וחמשה על פיהם. גנב בחול ומכר בשבת משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ואם נתחייב מיתה במכירה זו, כגון שאמר לו הלוקח תלקט תאנים מתאנתי ואקנה בהם גניבתך, הואיל ונתקיימה המכירה בלקיטתו ויש בלקיטתו חילול שבת וחיוב מיתה המיתה פוטרתו מן התשלומין, ואע"פ שהוא שוגג על השבת הואיל ובמזיד חייב מיתה בשוגג פטור מן התשלומין, והרי זה משלם כפל על הגניבה ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה על המכירה.
גנב וטבח ביום הכיפורים משלם תשלומי ארבעה וחמשה, שאין בו מיתת בית דין אלא כרת ואין הכרת פוטרו מן התשלומין, ואם התרו בו למלקות הרי המלקות פוטרו מן התשלומין שאין אדם לוקה ומשלם, ופטור על הטביחה כמו שביארנו בפרק ואילו נערות.
גנב שור של אביו ועמד בדין עם אביו על הגניבה ונתחייב כפל על הגניבה, ואחר כך טבח או מכר ואחר כך מת אביו, ואחר כך עמד בדין עם אחיו על הטביחה או על המכירה הרי זה משלם להם על חלקם ארבעה וחמשה.
גנב וטבח לרפואה ולכלבים, ואפי' נמצאת טריפה משלם תשלומי ארבעה וחמשה. וכן אם שחט חולין בעזרה משלם תשלומי ארבעה וחמשה, והוא ששחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים שלא נאסרו בהנאה עד גמר שחיטה.
<h2>דף עא.</h2>
גנב שור הנסקל וטבחו או מכרו עד שלא נגמר דינו חייב עליו, משנגמר דינו כבר נאסר בהנאה ואינו ברשות בעליו ואין הגנב חייב עליו.
טבח בשבת על ידי אחר, או שטבח לע"ז על ידי אחר חייב הגנב בתשלומי ארבעה וחמשה, שאינו מתחייב מיתה על ידי השליח, אבל משלם תשלומי ארבעה וחמשה על ידי השליח כמו שיתבאר לפנינו.
<h2>דף עא:</h2>
גנב שור שלשני שותפין וטבחו או מכרו והודה לאחד מהן, והשותף השיני תבעו והביא עליו עדים, אע"פ שנפטר על חלקו שלזה שהודה לו משלם ארבעה וחמשה על חלקו שלשיני שלא הודה לו, ואין הודאתו שלזה מועלת לו על זה, שאינו נפטר מקנס בהודאתו עד שיודה בפני הבעלים כמו שיתבאר לפנינו.
<h2>דף עב:</h2>
היו שנים מעידין אותו שגנב וטבח ומכר ונמצאו זוממין, משלמין לו תשלומי ארבעה וחמשה שנ' [דברים י"ט] ועשיתם לו כאשר זמם וגו', בד"א כשהעידו יחד על הגניבה ועל הטביחה או המכירה, ואפי' הוזמו בזה אחר זה, כגון שבאו והעידו בבית דין באחד בניסן כי פלוני גנב באחד באדר וטבח או מכר בשיני בו, ואחר כך באו עדים והזימום ואמרו להם והלא באחד באדר ובשיני בו עמנו הייתם, ועדות זו שהעדתם באחד בניסן שקר היה, בין הזימום יחד על הגניבה ועל הטביחה, בין שהזימום על הגניבה תחלה ואחר כך על הטביחה נתחייבו הזוממין על הכל כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ה'. העידו תחלה על הגניבה ואחר כך על הטביחה, ושהו בין עדות יותר מכדי שאלת שלום תלמיד לרב, הרי אילו שתי עדייות, ואפי' הוזמו על הטביח' ואחר כך הוזמו על הגנבה משלמין על הגניבה ואין משלמי' על הטביחה, לפי שהעד הזומם למפרע הוא נפסל וכשהוזם על הגנבה הוברר הדבר למפרע שמעת שהעיד על הגנבה נפסל וכשהעיד על הטביחה עד פסול היה, ואין עדות לפסול ואינו מתחייב על הזמתו. וכן כל עדות שהעיד העד מאותה שעה שהעיד העדות שהוזם עליה כולן פסולות הן, ואע"פ שלא נתגלה פסלותו אלא אחר ימים שבאו עדים והזימוהו. וכן אם נודע שהוא קרוב או גזלן שהוא פסול מן התורה נפסלו מאז כל עדייות שלו בין בכתב בין בפה.
היו עדים חתומים על השט' שזמנו כתוב באחד בניסן, ובאו עדים ואמרו להם והלא באחד בניסן עמנו הייתם במקום פלוני לא במקום הכתוב בשטר אין זו הזמה, שיכולין לומר באחד באדר כתבו השטר כשהיו במקום השטר ואיחרו זמנו באחד בניסן. ואם העידו בפני ב"ד שבזמנו כתבו אותו הרי זו הזמה, שהרי בזמנו לא היו במקום השטר, ועידי השטר נפסלין למפרע מעת שחתמו בשטר ולא מזמן הכתוב בשטר כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
הוזמו על הגניבה ולא הוזמו על הטביחה הן משלמין לו תשלומי כפל על הזמתו, והוא פטור בין על הגניבה בין על הטביחה שאם אין גניבה אין טביחה. הוזמו על הטביחה ולא על הגנבה, אם בבת אחת העידו הזוממין על הגנבה ועל הטביחה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, והוא פטור מלשלם כלום, והזוממי' משלמין לו על הטביחה שהוזמו, [ואם בזה אחר זה משלמין תשלומי ג' וד'], והוא משלם כפל לבעל הגנבה, שאם בטל עדות הטביחה לא בטל עדות הגנבה שהיה ראשון.
גנב וטבח ביום ראשון, ובאו עדים והעידו שגנב וטבח ביום שני, וביום שלישי באו עדים אחרים והזימום ואמרו והלא ביום שיני עמנו הייתם במקום פלוני, אע"פ שנתברר שכבר גנב וטבח ביום ראשון הרי אילו הזוממין משלמין לו קנס תשלומי ארבעה וחמשה, אע"פ שגנב וטבח קודם עדותם יכול היה להודות ולהפטר, ומנכין להם הקרן שהרי הקרן הוא חייב בו מן הדין ולא היו באין להפסידו אלא הקנס. ואם עמד בדין כבר, ובאו עליו עדים ואחר כך באו אילו הזוממין והעידו עליו בב"ד אחר והוזמו אין חייבין על הזמתן, שכבר מחוייב היה ועומד על פי העדים הראשונים, וכן כל הדומה לזה.
העידו עליו עדים שגנב, ובאו עדים אחרים ואמרו להם היאך אתם מעידי' על פלוני שגנב ביום פלוני במקום פלוני והלא עמנו היה זה האיש באותו היום במקום אחר הרי זו הכחשה ולא הזמה, שלא תקרא הזמה אלא עד שיעידו על העדים ויאמרו להם עמנו הייתם במקום פלוני, ואין העדים המוכחשין חייבין כלום אלא שמתבטלת עדותן.
שנים מעידין אותו שגנב ושנים אחרים מעידין אותו שטבח ונמצאו זוממין, אילו ואילו עידי הגניבה משלמין לו תשלומי כפל, ועידי הטביח' משלמין לו תשלומי שלשה. נמצאו עידי הטביחה זוממין הן משלמין לו תשלומי שלשה, והוא משלם תשלומי כפל על פי עידי הגניבה. נמצא אחד מעידי טביחה זומם בטלה עדות הטביחה ועדות הגניבה קיימת. נמצא אחד מעידי הגנבה זומם בטלו שתי העדייות שאם אין גניבה אין ראוי להתחייב על הטביחה ועל המכירה.
<h2>דף עג:</h2>
ועדים שהוכחשו ואחר כך הוזמו חייבין על הזמתן לפי שהכחשה תחלת הזמה היא, אפי' היתה הכחשתו גלוייה, כגון שהעידו על ראובן שהרג את שמעון ובא שמעון לפנינו שלם וקיים פטורין על הכחשתן, ואם באו אחר כך עדים והזימום נהרגין.
<h2>דף עד:</h2>
אין הגנב משלם תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה אלא על פי שני' עדים, ולא על פי עד אחד ולא על פי עצמו. ולא עוד אלא אפי' ראה ממשמשין ובאין וקדם והודה שגנב ואחר כך באו עדים והעידו עליו פטור שהמודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור.
וכן אם טבח בשבת משלם כפל על הגניבה ואינו משלם על הטביחה. גנב בשבת וטבח בחול פטור בין מתשלומי כפל בין מתשלומי ארבע' וחמש', שהרי חילל שבת בגניבתו כשהוציאו ומושכו מרשו' היחי' לרשות הרבים, וחייוב שבת פוטרו מן הכפל, והואיל ונפטר מן הכפל פטור מתשלומי ארבעה וחמשה, ארבע' וחמש' אמרה תורה ולא שלשה וארבעה, אבל קרן הגניבה משלם שאע"פ שאינו מתחייב בשעת הגניבה, מתחייב עליו בשע' הטביחה כמבואר בקונטרס הראייות בפרק ואילו נערות בראייה ג'.
הגונב כיס בשבת חייב בתשלומין, שכבר נתחייב בגניבה מעת שהגביהו בבית הבעלים, וחייוב שבת לא חל עליו עד שיוציאנו לחוץ, ואין המיתה פוטרתו מן התשלומין הואיל ואין שני החייובין באין כאחד, וכבר ביארנו כל עניינו בהלכות הללו בפרק המוכר את הספינה.
גנב ומכר לע"ז משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ואם טבח לע"ז חייב מיתה ומשלם כפל על הגניבה ואינו משלם תשלומי ד' וה' על הטביחה, והוא שחישב לע"ז בגמר זביחה, אבל אם חישב בתחלת זביחה פטור שהרי נאסרה בהנאה בתחלת זביחה וכשגמר הטביחה הרי היא איסורי הנאה.
מת אביו ואחר כך טבח או מכר, משלם לאחיו על חלקם תשלומי כפל ואינו משלם להם תשלומי ארבעה וחמשה, לפי שבשעת הטביחה היה לו חלק בו ולא טבחו כולו באיסור. בד"א כשעמד בדין על הגניבה בחיי אביו, אבל אם לא עמד בדין על הכפל בחיי אביו, ולא נתחייב כפל לאביו אינו משלם כפל לאחיו אחרי מות אביו, הואיל ויכול להודות ולהפטר מן הקנס הזה בהודאתו, שאף אם יבואו עדים לבסוף אינו מתחייב על פיהם כמו שיתבאר לפנינו, אין הקנס הזה חשוב ממון שיוכל זה להורישו לבניו כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ד'.
כל דבר שהוא קנס אין אדם מתחייב בו על פי עצמו בלא עדים, ואפי' אם תפש הניזק הקנס מיד המזיק מוציא מידו הואיל ואין לו עדים, כמו שביארנו בפרק אילו נערות. וכן אם סימא עין עבדו כנעני או הפיל שינו ואין לו עדים, אע"פ שהוא מודה בו לא יצא לחירות, ואע"פ שהעבד מוחזק בעצמו לא הועילה לו חזקתו שדבר זה קנס הוא ואינו מתחייב בו בלא עדים.
אין המודה בקנס פטור אלא כשהודה בפני בית דין, ובמקום בית דין, ובפני הבעלים. הודה בפני בית דין שלא במקום בית דין, כגון שפגע הדיינין בשוק, או שהודה בפני ב"ד ובמקום בית דין שלא בפני הבעלים אין הודאה זו פוטרתו מן הקנס, ואם באו עדים אחר הודאתו משלם קנס על פיהם.
<h2>דף עה:</h2>
בד"א כשחייב עצמו בקרן בהודאה, כגון שאמר גנבתי ואחר כך באו עדים שגנב הרי זה נפטר בהודאתו מהקנס, אבל אם כפר בקרן ואמ' לא גנבתי ובאו עדים שגנב, ואחר כך הודה שטבח ומכר ואחר כך באו עדים, ואפי' הודה ואמר טבחתי בפני פלוני ופלו' ובאו עדים על פי הודאתו הרי זה לא הועילה לו הודאתו כלום ומשלם תשלומי ארבעה וחמשה על פי העדים כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ח'. וכן כל מקום שלא הודה אלא על הקנס ולא חייב עצמו ממון בהודאתו, אם באו עדים לבסוף משלם קנס על פיהם. הודה שגנב אבל לא טבח ומכר ובאו עדים שגנב וטבח או מכר הואיל ונפטר מן הכפל בהודאתו פטור מתשלומי ארבעה וחמשה, ארבעה וחמשה אמרה תורה ולא שלשה וארבעה.
<h2>דף עח:</h2>
גנב ומכר בהקפה, או שהחליפו באחר, או שנתנו במתנה, או שנתנו לבעל חוב בחובו, או ששלחו סבלונות בבית חמיו משלם תשלומי ארבעה וחמשה.
גנב בהמה שיש לו בה שותפות אפילו בגזותיה וטבחה או מכרה משלם תשלומי כפל לחבירו על חלקו ואינו משלם לו תשלומי ארב' וחמשה שנ' [שמות כ"א] וטבחו או מכרו עד שיהא כולו באיסור. וכן אם גנב ומכר הבהמה חוץ מידה או חוץ מרגלה ואפילו חוץ מקרנותיה או מגזותיה אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה אלא כפל בלבד, לפי שלא מכרו כולו כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"א. גנב את הקיטעת, ואת החיגרת, ואת הסומה ומכרה משלם תשלומי ארבעה שהרי לא שייר במכירתו. גנבה קטעה ומכרה הרי זה ספק בתלמוד ומספק אינו משלם על המכירה. וכן אם מכרה חוץ משלשים יום, או חוץ ממלאכתה שאם ישהא אותה הלוקח לשוחטה תהיה מלאכתה שלמוכר, או שמכרה חוץ מן העובר שבמעיה, הרי כל אלה ספק בתלמוד אם הוא דומה כאילו שייר בגופה אם לאו, ומספק אינו משלם הגנב על מכירתו, ואם תפש הבעל משלו אין מוציאין מידו.
שחט ונתנבלה בידו, או שנחרו, או שעקר סימנין משלם תשלומי כפל על הגניבה, ואינו משל' תשלומי ארבעה וחמשה שאין זו טביחה אלא נחירה.
גנב בהמת השותפין וטבחה או מכרה חייב. שותפין שגנבו וטבח או מכר אחד מהן, אם מדעת חבירו טבח ומכר שניהן משלמין תשלומי ארבעה וחמשה, ואם לא מדעת חבירו טבח ומכר שניהן פטורין, ואין משלמין אלא כפל על הגניבה, שהרי לא טבחו כולו באיסור גניבה שהוא לא גנב אלא חציו.
גנבו שניהם בשותפות, אע"פ שלא משך אלא האחד שניהן חייבין, מתוך שזוכה בו המושך לעצמו זוכה לחברו והרי הן כאילו משכו שניהם, כמו שמבואר בפרק שנים אוחזין [ב"מ ח' ע"א] בהלכת זה ישבע.
האומר לשלוחו צא וגנוב לי ומשך השליח הגניבה מבית הבעלים, אע"פ שעשה מדעת השולח ובפני השולח פטור השולח שאין שליח לדבר עבירה. וגם השליח פטור שלא נתכון לזכות עצמו, כמו שביאר מז"ה בפרק שנים אוחזין במהדורא קמא.
גנב ונתנו לשלוחו וטבחו או מכרו השליח בשליחותו שלגנב חייב הגנב בתשלומי ארבעה וחמשה, אע"פ שבכל התורה אין שליח לדבר עבירה, ואין השליח מתחייב על ידי שלוחו, כאן ריבה הכתוב שלוחו כמותו שנ' [שמות כ"א] וטבחו או מכרו מה מכירה על ידי אחר, שהמוכר מוכר ללוקח, אף טביחה על ידי אחר, שאם טבחו על ידי אחר או מכרו על ידי אחר חייב.
<h2>דף עט.</h2>
היה מושכו הגנב ויוצא ומת השור ברשות הבעלים עד שלא הוציאו, פטור הגנב מגניבתו שהרי לא בא ברשותו ולא נתחייב עליו. הגביהו ומת ברשות הבעלים חייב שהרי מעת שהגביהו בא לרשותו שהגבהה קונה בכל מקום וכן אם הוציאו מרשות הבעלים ומשכו במקום שהמשיכה קונה בו ומת חייב הגנב בגניבתו. וכן אם טבח ומכר אחר שבא לרשות הגנב על ידי הגבהה או על ידי משיכה כעין שביארנו, משלם תשלומי ארבעה וחמשה בין שטבח ומכר ברשות הבעלים, בין שטבח או מכר בכל מקום, ואם לא בא לרשות הגנב וטבח ומכר אינו משלם לו תשלומי ארבעה וחמשה אלא משלם לו מה שהזיקו בטביחתו. וכן בעל הבית שמסר שורו לשומר חנם או לשואל או לנושא שכר או לשוכר, או שנתנו לכהן לבכורות בנו, או שנתנו לבעל חובו, והיו מושכין אותו להוציאו ומת ברשות הבעלים לא נתחייב עליו השואל ולא השומר אע"פ שמת בפשיעתו. וכן הכהן ובעל חוב הרי הן כאלו לא קבלוהו, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"ב. הגביהוהו ברשות הבעלים, או שהוציאוהו לחוץ ומשכוהו במקום שהמשיכה קונה הרי עמד השור ברשותם ונתחייבו בה עליו, שכשם שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים, וכן ביארנו בפרק השואל בבבא מציעא.
<h2>דף עט:</h2>
אי זה הוא גנב ואיזה הוא גזלן, היה מסתיר עצמו מן הבעלים ואינו מסתיר עצמו משאר בני אדם הרי זה גנב, וכן ליסטים מזויין שעומד ומלסטם הבעלים הואיל ומסתיר עצמו משאר בני אדם הרי זה גנב כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"ג. היה מסתיר עצמו כדי שלא יראוהו בני אדם ויברחו מפניו, אין זה גנב, שאינו מסתיר עצמו מפחד בני אדם אלא שיעמד עליהם פתאום וישלול אותם. מפני מה אמרה תורה חמשה לשור וארבעה לשה, לפי שהשור הולך ברגליו אבל השה מרכיבו על כתיפו, והתורה חסה על כבוד הבריות, ועוד שור שביטלו ממלאכתו משלם עליו חמשה, שה שלא ביטלו ממלאכתו משלם עליו ארבעה.
הגנב משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה, והגזלן אינו משלם אלא קרן בלבד, ומפני מה החמירה התורה בגנב יותר מן הגזלן, שזה השוה כבוד עבד לקונו וזה לא השוה כבוד עבד לקונו, כביכול עשה עין (שלמטה) [שלמעלה] כאילו אינה רואה ואוזן (שלמטה) [שלמעלה] כאילו אינה שומעת שנא' [ישעי' כ"ט] הוי המעמיקים לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם, ויאמרו מי רואנו ומי יודענו.
אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל ביישוב לפי שרועות בשדות ומחריבו' את הארץ, אלא ביערים ובמדברות, אבל בסוריא מגדלין אפי' ביישוב, ואין צריך לומר בחוצה לארץ. ובבל הרי היא כארץ ישראל לפי שרוב ישראל מצויין שם. ובהמה גסה מגדלין אפילו ביישוב ארץ ישראל שאי אפשר להם בלא בהמה גסה, אבל בהמה דקה אפשר להביא מחוצה להארץ לצורך אכילת בשר. ורשאי להשהותה קודם הרגל שלשים יום, וקודם למשתה שלשים יום, ואם איחר לקנות מהם סמוך לרגל אינו רשאי להשהותם אחר הרגל להשלים עד שלשים יום.
וכשם שאין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, כך אין מגדלין חייה דקה בארץ ישראל. ואין מגדלים חזירים בכל מקום, לפי שאירע לישראל תקלה על ידם, שבשעה שהיו מלכי חשמוני צרים זה על זה והיתה ירושלם במצור, בקשו בני ירושלם מן הצרים עליהם שימכרו להם כבשים לתמידים, והיה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמה יונית שהוא לשון דת שליונים, שאין העם מכירין בו ואמ' להם כל זמן שעסוקים בעבודה זו אינם נמסרין לכם, למחר שילשלו להם דינרים שימכרו להם כמנהגם והעלו להם חזיר, כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו בחומה ונזדעזעה כל ארץ ישראל, באותה שעה גזרו ואמרו ארור אדם שיגדל חזירים וארור אדם שילמד את בנו חכמה יונית.
וכן לא יגדל את הכלב בכל מקום אלא אם כן היה קשור בשלשלת, ואע"פ שהוציאו שיניו לפי שהוא מתגרה על בני אדם, ופעמים האשה מפלת על ידו. אבל מגדל בעיר הסמוכה לספר ביום קושרו ובלילה מתירו.
אין פורשין מצודות לצוד בהן יונים אלא אם היה רחוק מן העיר שלשים ריס, שהם ארבעה מילין שמא יבואו שם יוני העיר. ואם היה שם יישוב שובכין אפילו אם היו עד אלף מיל לא יפרוש, ואע"פ שהן שובכין שלהפקר, לפי שיוני העיר באין משובך לשובך עד מצודתו שלזה.
<h2>דף פ.</h2>
וכן הטבח רשאי לקנות להשהות שלשים יום עד יום השוק. ואם קנה סמוך ליום השוק אינו רשאי להשהותה אחר יום השוק כדי להשלים שלשים יום, ואפילו היתה קשורה לו בכרעי המטה אינו רשאי להשהותה יותר מן הראוי.
רועה שהיה מגדל בהמה דקה בארץ ישראל, ובא לעשו' תשובה אין מחייבין אותו למכור מיד כל בהמותיו, לפי שהדבר קשה עליו וימנע לעשות תשובה, אלא מוכר מעט מעט. וכן גר שנפלו לו כלבים וחזירים מאביו גוי, אין מחייבין אותו למכור מיד אלא מוכר מעט מעט.
מגדלים כלבים כופריים שאין דרכם להזיק בכל מקום, וחתולות וקופים וחולדות הגדילו' בין הסנאים מפני שעשויין לנקר את הבית מן העכברים ומן השרצים, ואם היה חתול לבן אסור, מפני שדרכו להזיק, אלא אם היה שחור בן שחור שאין דרכו להזיק.
<h2>דף פ:</h2>
חתול שדרכו להזיק אסור לקיימו, ומותר להרגו, ואין בו משום גזל, ואין צריך להשיב לבעליו אפי' עורו.
<h2>דף פא.</h2>
יהושע התנה להם לישראל שיהו רועין בהמותיהן ביערים, ואין בעל היער יכול לעכב. בד"א בבהמ' דקה ביער גדול, אבל בהמה דקה ביער קטון או בהמה גסה ביער גדול יכולין הבעלים לעכב. וכן התנה שיהו מלקטין מן השדות עצים להסקה, ואין בעל השדה יכול לעכב, והוא שיהיו מיני קוצים וכיוצא בהם, ואם היו מחוברין לקרקע והיו לחים לא ישריש אחריהם, אבל אם היו שאר מיני עצים אע"פ שהן מחוברין, או אם היו מיני קוצים תלושים, או שהיו מחוברין והיו יבישין, בכל אלה יכול בעל השדה לעכב עליהם. וכן התנה שיהו מלקטין עשבים מן השדות ואין בעל השדה יכול לעכב, חוץ מן השדה הזרועה לצורך הבהמה שהעשבים יפין לה, ואם אינה זרועה ערוגות ערוגות בידוע שהוא לצורך בהמה. ועוד שיהו קוטמין ענפין מן האילנות כדי ליטע אותן, ואין בעל האילן יכול לעכב, ובאילן שלזית צריך להניח מן הענף לבד הגזע כביצה, ובקנים ובגפנים חותך מן הקשר התחתון ולמעלה, ובשאר האילנות חותך מן הענפים התכופים באילן. ולא יקוץ הענף האמצעי שהוא חודו שלגזע, ולא יקוץ ענף ישן שהוא עושה פירות, אלא ענף חדש שאינו עושה פירות, ולא ממקום שהוא רואה פני חמה, אלא מן הענפים שאינן רואין פני חמה, שאין בהם היזק כל כך. ומגרופייות שלזיתים שהן אילנות קצוצים ולא נשארו בהם אלא קצת ענפים לא יקוץ בהם כל עיקר. ועוד התנה על המעין היוצא מחדש ברשות כל אדם, שיהו כל בני העיר מסתפקין ממנו בלא דמים ואין בעל אותו המקום יכול לעכב עליהם.
ועוד התנה שיהו כל השבטים צדים דגים בימה שלטיבריא בחכה, וברשתות, ובמכמורות, ואין שבט נפתלי שהוא בעל הים יכול לעכב עליהם, ובלבד שלא יפרשו שם קלעים שהם קבועים שם ומעכבין הספינו' העוברים שם. ועוד התנה שיהו נפנין אחורי גדר, ונוט' ממנו צרור לקינוח, ואפי' היתה שדה חשובה הזרועה כרכום. ועוד התנה שיהו מהלכין בשבילין שבשדות כדי לקצר העוברים דרכם, אחר שאוספין משם בעלי השדות תבואתן עד שתרד רביעה שנייה, שדריסת הרגל קשה לה, והכל לפי המקומות שיש מקום שדריסת הרגל קשה לה אחר שהתחיל להמטיר מעט. ועוד התנה שיהו רשאין העוברי' להסתלק בצדי הדרכים במצרי השדות, מפני הטיט שבדרכים שהוא מתייבש ונעשה כמין יתידות ואינן יכולין להלך בו, ואין בעלי השדות יכולין לעכב אע"פ שהן מלאי' זרעים. והבא להחמיר במקום שרואה גדולים ממנו שאינם מחמירין הרי זה כמתיהר וראוי לנדותו, אלא אם כן היו כל מעשיו לשם שמים. ועוד התנה שהתועה בין הכרמי' מנתק הזמורות המעכבים אותו עד שיצא לדרך. וכן אם היה חבירו רואה אותו תועה מנתק הזמורות לפניו עד שמעלהו לדרך.
ועוד התנה על מת מצוה בדרך, או שנהר' קנה מקומו וקוברין אותו במקום שנמצא שם, ואין בעל השדה יכול לעכב. ואם היה מוטל לרוחב הדרך שאינו ראוי לקוברו שם מפני הכהנים העוברים שם, המוצא אותו מפנהו לימין הדרך או לשמאל הדרך. אם היה מצד זה שדה בור ומצד זה ניר מפנהו לשדה בור. שדה ניר ושדה זרע מפנהו לשדה ניר. היו שתיהן נירות, או שתיהן בורות, או שתיהן זרועות מפנהו המוצא אותו לכל מקום שירצה. וכל אילו התנאים שהתנה יהושע נוהגים בהן אפי' בחוצה לארץ.
<h2>דף פב.</h2>
ועשר תקנות תקן עזרא שיהו קורין במנחה בשבת, מפני שהעם בטלין ממלאכה ויושבין בדברים בטלים, ושיהו קורין בשיני ובחמישי כהן ולוי וישראל עשרה פסוקים. ושיהו בתי דינין יושבין בשיני ובחמישי כשבאין בני הכפרים לשמוע קריאת התורה. ושיהו מכבסין בגדיהם בחמישי מפני כבוד השבת. ושיהו אוכלין שום בערבי שבתות מפני שהוא יפה לעונה, והמשמש מטתו מערב שבת לערב שבת עליו הכתוב אומ' [תהלים א'] אשר פריו יתן בעתו. ושתהא אשה משכמת ואופה שתהא פתה מצויה לעניים. ושתהא אשה חוגרת בסינר משום צניעות. ושתהא אשה חופפת ראשה בחמין וסורקת במסרק בשעה שהיא צריכה לטבול, שלא תהא שערה קשור, או שמא יהיה בו שום ליכלוך שחוצץ בטבילה.
<h2>דף פב:</h2>
ושיהו רוכלין מחזרין בעיירות שהם מוכרין בשמים ותכשיטי נשים שלא יתגנו בנות ישראל על בעליהן, ואין בעלי אומנותן הקבועין בעיירות יכולין לעכב עליהן. ותקן טבילה לבעלי קריין שיהו אסורין בדברי תורה עד שיטבולו. וכבר נהגו העם שלא לטבול לדברי תורה.
<h2>דף פג:</h2>
החובל בחבירו אפי' סימא את עינו, או שקטע את ידו, או ששבר את רגלו אינו חייב אלא תשלומי ממון, וקבלה היא ביד רבותי' שזה שכתוב בתורה [שמות כ"א] עין תחת עין אינו עין ממש אלא דמי עין, שהרי נאמ' [במדבר ל"ה] ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות, לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאין חוזרין, והרי זה משלם חמשה דברים נזק וצער וריפוי ושבת ובושת. נזק כיצד, אין אומדין כמה הם דמי עינו שלזה שאין דמין לבן חורין, אלא רואין אותו כאלו הוא עבד נמכר בשוק, וכמה שווה בחסרון אבר זה ומה שפחתו דמיו הרי אילו דמי נזקו. הצער שמין אותו לאחר ששמין דמי נזקו, ואומד אילו גזר המלך לסמות עינו או לקטוע לו ידו, כמה היה נותן אדם כזה לפי מה שהוא עשיר לסמות את עינו בסם לפדות עצמו מן הצער הזה, שלא ירגיש צער בסימוי עינו או בקטיעת ידו והרי אילו דמי צערו. ריפוי כיצד, חייב החובל להשכיר לו רופא לרפאותו ולתת לו לכל הדברי' הצריכי' לרפואתו. ואם אמר לו החובל אני ארפא אותך יכול לומר הנחבל אתה דומה עלי כאריה ביער ואיני יכול לקבל רפואה ממך אפי' היה רופא בקי. וכן אם אמר החובל אני אמצא לך רופא בחנם, או אביא רופא ממקום רחוק בשכר מועט, יכול לומר הנחבל רופא המרפא בחנם אינו חושש ומקלקל החבלה, וכן רופא הבא ממקום רחוק מקלקל החבלות שממהר מלאכתו ללכת למקומו, ואיני רוצה אלא מרופאי המקום המרפאין בשכר. וכן אם אמר הנחבל אני מרפא עצמי ותן לי שכרי, יכול לומר לו החובל שמא תאריך ברפואתך ליטול ממוני, ואפילו אמר תן לי דבר קצוב כמו שהיית נותן לאחד מן הרופאים, יכול לומר החוב' שמא תצמצם המעות לעצמך ותקלקל חבלתך ויקראו אותי העם שור המזיק.
נתרפא ועלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה חייב עוד לרפאותה, וכן חייב עוד ליתן דמי שבתו, ואם פשע הוא בעצמו שעבר על דברי הרופא שאמר לו אל תאכל דבש וכל מיני מתיקה שהן קשים למכה, ואכל ונתקלקלה מכתו אינו משלם לו שהוא פשע בעצמו.
שבת כיצד, אין אומרין רואין כמה נתבטל ממלאכתו שהיה רגיל בה, שהרי עכשיו אינו ראוי למלאכתו הראשונה, וכבר נתן דמי אותו האבר שחסרו, אלא נותן לו שבת ממה שמתבטל ממלאכתו שראוי לו עכשיו, כגון אם קטע ידו ונתן לו דמי ידו והרי הוא ראוי להיות שומר קישואין וכיוצא באותה המלאכה, ועד שיתרפא אינו יכול לעשות דבר, נותן לו בטילותו שמתבטל משמירת הקישואים וכיוצא בה. וכן אם שבר את רגלו נותן לו דמי רגלו, ועכשיו הוא ראוי להיות שומר הפתח, נותן לו שבתו שלאותה מלאכה או כל מלאכה שראוי לעשות עכשיו.
סימא את עינו נותן לו דמי עינו, ושבת כאילו הוא טוחן ברחים וכן כל כיוצא בזה, שאחר שנותן לו דמי נזקו נותן לו דמי שבתו מן המלאכה שהוא ראוי לעשותה עכשיו. חירשו עד שאינו ראוי לשום מלאכה נותן לו נזקו דמי כולו, כפי מה שהיה ראוי לימכר עבד כזה, ונותן לו דמי צערו שציערו, ודמי בשתו בכמה לא היה רוצה להתבייש כשהוא פקח בושת כזה, ואם צריכה חבלתו רפואה צריך לרפאותו כמו שביאר מז"ה. קטע ידו ועוד שבר רגלו, ועוד סימא עינו ולא אמדו ב"ד נזק וצער ובושת לכל אבר ואבר בעצמו עד שחירשו כולו, שמין כולן בבת אחת ואין שמין כל אבר ואבר בפני עצמו, אלא מבליעין הכל בשומא אחת ונותן לו דמי כולן כמבואר בקונטרס הראייות בראייה א'. אמדו ב"ד כל אבר ואבר לעצמו ולא הספיק החובל לשלם לנחבל עד שחירשו כולו, הרי זה ספק בתלמוד אם משלם שומת כולן בבת אחת או אם משלם שומת כל אבר ואבר לעצמו, ומספק הולכין להקל אצל מי שתופש כמו שביארנו בהרבה מקומות.
הבושת כיצד, שמין אותו הכל לפי המבייש והמתבייש, אומדין אדם כיוצא בזה כמה היה נותן שלא יתבייש בושת כזה מאדם כזה שביישו, שאינו דומה בשתו שלקטן לבשתו שלגדול, ולא המתבייש מן הגדול למתבייש מן הקטון כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ג'.
חמשה דברים שביארנו פעמים שהוא משלם כולן כגון שקטע את ידו וסימא את עינו כדרך שביארנו. ופעמים שהוא משלם כל אחד בפני עצמו אע"פ שאין שם לא חבורה ולא נזק. צער כיצד, שכואו בשפוד אפילו על צפרניו מקום שאינה עושה חבורה, ונותן לו דמי צערו לפי מה שהוא.
<h2>דף פד.</h2>
בהמה שהזיקה את הבהמה, או שהזיקה שאר ממונו שלאדם, וכן אדם שהזיק ממון חבירו גובין אותו הנזק בחוצה לארץ. ואין גובין נזקי הבהמה אלא נזקי שן ורגל שהן מועדין מתחלתן, אבל הקרן תמה היא ותשלום התם קנס הוא ואין גובין קנסות בבבל, ואף אם נעשה מועד אין מועד בבבל לפי שצריכין להעידו בדייני ארץ ישראל.
<h2>דף פד:</h2>
כל הנזקין שביארנו שהזיק אדם את חבירו, שחבל בו, או שביישו, וכן אם הזיקה הבהמה את האדם אין גובין אותן בדייני חוצה לארץ שאין גובין בדייני חוצה לארץ אלא נזק המצוי, ויש בו חסרון כיס, אבל הבושת אין בו חסרון כיס. ושאר נזקי האדם אע"פ שיש בהם חסרון כיס, אינן מצויין ואין גובין אותן בחוצה לארץ, בין אם הוזק מן האדם בין אם הוזק מן הבהמה.
<h2>דף פה.</h2>
לא יאמר אדם אטיל בטחוני בבורא שכל הרפואות מאתו ואיני רוצה רפואת בשר ודם, שהתורה אמרה [שמות כ"א] ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, שיתרפא מן הרופא וישים בטחונו בבורא.
<h2>דף פה:</h2>
ריפוי כיצד, כגון שהטיל סם חריף ביותר על מכתו עד שנתלבן הבשר ודומה לנגע, חייב לרפאותו להטיל בו סם אחר להחזיר הבשר לדמותו. שבת כיצד, כגון שאסרו במקום אחד שביטלו ממלאכתו. בושת כיצד, כגון שרקק בפניו שאין כאן אלא בושת לבדו.
<h2>דף פו.</h2>
וכיצד יתחייב בחמשה דברים בלא חבורה, כגון שגילח ראשו ומשח עליו דבר שאין שערו חוזר וצומח לעולם, והיו בראשו חטטין שהכאיבו באות' המשיחה עד שנפל למשכב וצריך לרפאותו, והרי יש כאן צער ושבת וריפוי ובושת, ונזק שפיחתו דמיו הואיל ואין שערו חוזר וצומח.
הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור אינו משלם לו נזק, אלא נותן לו דמי שבתו שבכל יום ויום כפי המלאכה שהיה רגיל בה עד שיתרפא ויחזור למלאכתו, לבד מהבושת והצער, וחייב לרפאותו.
הקוטע יד עבד עברי שלחבירו הצער והבושת משלם לעבד, וכן חייב לרפאותו, והשבת שנותן לו כשומר קישואים הוא נותן הכל לרבו לפי שמלאכתו לרבו, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ב'. והנזק שהוא דמי ידו יקח בהן קרקע שיהיה קיים לעבד והרב אוכל פירותיו לפי שהפסיד הרב מלאכתו הראשונה. ואם היה עבד עברי שלו משלם לו הכל והכל לעבד, חוץ מן השבת שהוא הכל לרב כמבואר בקונט' הראייות בראייה י'.
נתכוון לבייש את הקטן ובייש את הגדול נותן לגדול דמי בשתו שלקטן, ואם נתכוון לבייש עבד ובייש בן חורין נותן לו דמי בשתו שלעבד.
<h2>דף פו:</h2>
המבייש את הסומא חייב, וכן סומא שבייש חייב, שהסומא חייב בכל הדינין האמורין בתורה ובכל מצוות האמורות בתורה כשאר בני אדם השלמים. המבייש את הקטן, אם יש לו דעת להכלם מפני הבושה שמביישין אותו על בשתו חייב, ואם אין לו דעת להכלם אינו חייב על בשתו. המבייש את הישן חייב, אע"פ שאינו מכיר בבושת כשהוא ישן הרי הוא נכלם בשעה שניעור משנתו, לפיכך אם מת בתוך שנתו פטור. המבייש את החרש שאינו שומע ואינו מדבר חייב. המבייש את השוטה פטור, שאין לך בושת גדול משטותו. ישן שבייש פטור לפי שאינו מתכוין.
מי שהגביה הרוח את בגדיו ונשאר כמו ערום ונתבייש, ובא חבירו ועכב בגדיו שלא יכסו אותו הרי זה חייב ליתן לו דמי בשתו, אבל אינו משלם כאילו הגביה הוא בגדיו מתחלתו.
וכן אם פשט בגדי חבירו על גב הנהר במקום שבני אדם רוחצין משלם לו דמי בשתו, אבל אינו דומה מביישו במקום הרחיצה למביישו בשוק.
<h2>דף פז.</h2>
זה חומר באדם מבשור שהאדם שחבל בחבירו חייב בחמשה דברים כעניין שביארנו, ושורו שחבל באדם אינו משלם אלא נזק בלבד. וכן שור שנגף אשה הרה אינו משלם דמי ולדות אלא נזק האשה בלבד.
המכה אביו או אמו ולא עשה בהן חבור' חייב לשלם כל חמשה דברים שביארנו.
וכן החובל בחבירו ביום הכיפורים חייב בכולן. חבל בו בשבת פטור מן התשלומין לפי שחייבין על השבת מיתת בית דין ואין תשלומין במקום מיתת בית דין.
חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורים מלשלם לעולם לפי שאין בהם דעת.
עבד כנעני ואשה היושבת תחת בעלה פגיעתן רעה, החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורים, לפי שאין להם מה לשלם שמה שקנה עבד קנה רבו, ומה שקנתה אשה קנה בעלה. לפיכך אם נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבין לשלם ממה שיש להם כשאר בני אדם.
וכן אם הכה את אביו ואת אמו ועשה בהן חבורה, הואיל ויש כאן מיתת בית דין במזיד פטור מן התשלומין, ואפי' אם היה שוגג על עונש המיתה. החובל בעבד כנעני שלאחרים חייב בכולן, ומשלם הכל לרבו, שמה שקנה עבד קנה רבו, ואם היה עבד כנעני שלו פטור.
<h2>דף פז:</h2>
חבלו אחרים בבתו קטנה הסמוכה על שולחנו הכל לבת, ואביה עושה לה סגולה, הואיל והיא סמוכה על שולחנו אין האב מקפיד לזכות בחבלותיה כל עיקר, וכל שכן אם היתה בתו גדולה או בנו בין גדול בין קטן.
החובל בבניו ובבנותיו שלו פטור מלשלם להם כלום, אם היו סמוכין על שולחנו, בין אם היו גדולים בין אם היו קטנים. אם לא היו סמוכין על שולחנו גדולי' משלם להם הכל מיד, ולבנו קטן יעשה לו סגולה לקנות לו ספר תורה או אילן שיאכל פירותיו. בתו קטנה משלם לה כדי מזונותיה הואיל ואינה סמוכה על שולחנו, והמותר הוא שלאב, שהאב זכאי בחבלות בתו הקטנה עד שתבגור ואפי' חבלו בה אחרים כשם שהוא זכאי במעשה ידיה. בד"א בשבת ובנזק או שחבלו בה בפניה שנפחתין דמיה, והרי הוא כמו הנזק שמגיע בזה הפסד לאב שבידו למוכרה ולקדשה למי שירצה, אבל צער וריפוי ובושת הכל שלה.
<h2>דף פט.</h2>
אף כשהיתה תחת בעלה, אם היה לה נכסי מלוג אע"פ שעכשיו אינה יכולה להוציאם מרשות בעלה, מחייבין אותה למכור בטובת הנאה שקונה אותם הלוקח בדמים מועטים, שהוא נותן מעותיו על הספק שאם תמות היא ירשנה בעלה ומפסיד הלוקח מעותיו, ואם תתאלמן או תתגרש יזכה הלוקח בנכסים, ותתן אותם הדמים לנחבל בדמי חבלתו. ואם אין לה נכסי מלוג אין מחייבין אותה למכור כתובתה ונכסי נדונייתה בטובת הנאה כדי שתתן עכשיו הדמים לנחבל, לפי שיכולה לחזור ולמחול לבעלה ואפי' נכסי נדונייתה כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ה', שהרי המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול, ולפיכך אין בית דין מחייבי' אותה למכור אפילו לנחבל עצמו בדמי חבלתו, שהדבר ידוע שסופה למחול לבעלה, שיותר חפצה בהנאת בעלה מהנאת אחרים ואין לנחבל כלום, ונמצאו בית דין טורחים להבל וריק.
<h2>דף פט:</h2>
חבלה בבעל עצמו מוכרת כתובתה ונדונייתה לבעלה בטובת הנאה ונותנת לו דמי חבלתו, ובלבד שתשאיר מכתובתה כשיעור כתובה שתקנו חכמים מאתים לבתולה ולאלמנה מנה, ואם היו דמי חבלתו כנגד כל כתובתה יכול לגרשה בחנם אם ירצה שמעכב כל כתוב' בדמי חבלתו.
<h2>דף צ.</h2>
התוקע לחבירו, שאחז בו ותקע באזנו בקולו נותן לו סלע. סטרו נותן לו מאתים זוז. סטרו לאחר ידו נותן לו ארבע מאות זוז. צרם באזנו שפגמו או שנקבו, וכן אם תלש שערו נותן לו ארבע מאות זוז.
וכן אם העביר טליתו ממנו, או שפרע ראש האשה, או שרקק והגיע בו הרוק נותן לו ארבע מאות זוז. אם לא הגיע הרוק בגופו אלא בבגדיו פטור שאינו אלא כמביישו בדברים והמבייש את חבירו בדברים פטור מכלום. ואם בייש תלמיד חכם חייב כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ו'. ורבינו משה כתב בהלכו' חובל ומזיק בפ' ג' [ה"ה] המבייש את חבירו בדברים או שרקק בבגדיו פטור מן התשלומין, ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כמו שראוי. ואם בייש תלמי' חכם חייב לשלם לו בושת שלימה אע"פ שלא ביישו אלא בדברים. כבר נפסק הדין שכל המבייש תלמ' חכם אפילו בדברים קונסין אותו וגובין ממנו משקל חמשה ושלשים דינר מן הזהב, שהוא משקל תשע סלעים פחות רביע, וקבלה היא בידינו שגובין קנס זה בכל מקום בין בארץ בין בחוץ לארץ. [ה"ו] מעשים היו אצלינו תמיד בכך בספרד, ויש תלמיד חכם שמוחל על זה, ויש שתובע ועושין פשרה ביניהם, אבל הדיינים אומרין למבייש חייב אתה ליתן לו ליטרא זהב, עכ"ד רבי' משה.
<h2>דף צ:</h2>
המבעט בחבירו בארכובתו נותן לו ג' שקלים, בעט בו ברגלו נותן לו חמש, הכהו בסנוקרית והיא מכת אגרוף על פניו נותן לו שלש עשרה סלעים כמו שמבאר התלמוד בפרק המניח את הכד [כ"ז ע"ב]. והסלע ארבעה זוזים. וכל אלה הזוזים הם זוזי מדינה שהם שמונה מהם בזוז צורי, וארבעה זוזי צורי הם חצי אונק' שלכסף ומשקלם שלש מאות גרעיני חטים. כל אלה הקצבות שקצבו חכמים באדם שהוא מכובד, אבל הפחותים שאינם מקפידים על בשתם נותנין לו לפי הראוי.
<h2>דף צא.</h2>
העידו העדים בפני הבעלים ואחר כך ברחו, דנין אותו דיני ממונות ועושין בו מלאכה כדי לשלם הנזק מדמי מלאכתו, ואחר כך דנין אותו דיני נפשות לסוקלו, ואם קדמו ודנו דיני נפשות שוב אינו ראוי לעשות בו מלאכה, ואין דנין אותן דיני ממונות הואיל ואין הבעלים שם, ועניין זה כולו מבאר התלמוד לפנים בפרק החובל.
המכה את חבירו והזיקו אומדין אותו אם ראוי לעשות נזק כזה בהכאה כזאת מחייבין אותו נזקו משלם, ואם אינו ראוי לעשות נזק כזה בהכאה כזאת אין מחייבין אותו, לפיכך אם הכה את חבירו באבן ואבד האבן עד שלא יכלו העדים לאומדו פטור מלשלם.
המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, כיצד תקע בקולו באוזן חבירו וחירשו פטור, ואע"פ שהוא פטור מן הדין קנסוהו חכמים לשלם כדרך שקנסו בשאר דין הגרמות כמו שביארנו למעלה בפרק שיני, אחזו ותקע באזנו וחירשו חייב לשלם מן הדין הואיל ואחז בו.
וכן אומדין המכה עד כמה ימים ראויה להתרפאות מכה זו, וכמה יבטל ממלאכתו, וכמה צריך לרפאותו ונותנין לו מיד שבתו ורפואתו לפי האומד. אמדוהו והיה מתענה והולך וצריך שבת וריפוי יותר ממה שאמדוהו, אין נותנין לו אלא מה שאמדוהו. הבריא קודם הזמן שאמדוהו נותנין לו כל מה שאמדוהו, שראוי היה לכך ומן השמים ריחמו עליו. ואין נותנין זמן לחבלות אלא מחייבין אותו לשלם מיד, ועל הבושת שלא חיסרו כלום נותנין לו זמן הראוי לפי מה שייראה בעיני ב"ד.
<h2>דף צא:</h2>
שור שהיה עומד להריגה שהיה מזיק את הרבים, וכן אילן שהיה עומד לקציצה שהיה מזיק ברשות הרבים ומצותו מוטלת לבעליו, וקדם אחד והרג את השור וקצץ את האילן, הואיל וחסרו המצוה [המוטלת עליו] חייב ליתן לו עשרה זהובים, ואם טען ואמ' אתה אמרת לי להרגו או לקוצצו הואיל ולכך היה עומד פטור. וכן מי ששחט חייה או עוף ומוטלת עליו מצות כיסוי הדם, ובא אחר וכסה הדם חייב לשלם עשרה זהובים הואיל וחסרו המצוה המוטלת עליו. וכן מי שהזמינוהו לברך ברכת המזון ובא אחר וחטף ובירך חייב לו ארבעים זהובים, עשרה זהובים על כל ברכה וברכה, וזה מבואר בתלמוד בפרק כיסוי הדם [חולין פ"ז ע"א]. ונראה בעיניי שכל אלה דיני קנסות הן, ואין דנין אותן בזמן הזה אלא כשאר דיני קנסות.
אילן שהוא עושה פירות אסו' לקוץ אותו שנ' [דברים כ'] לא תשחית את עצה וגו', ואם היה אילן זקן שפירותיו מועטין מותר לקצותו, וכמה שיעורו בדקל עד קב אסור לקוצו, פחות מכן מותר לקוצו, והזית אם דרכו לגדל אפי' רובע קב אסור לקוצו, ושאר כל האילנות כל אחד לפי חשיבותו. אפי' אילן יפה שדרכו לגדל פירות הרבה, אם היו דמי קורתו מרובין מדמי האילן מותר לקוצו לעשות ממנו קורה, שאין בו השחתה הואיל ויש עילוי בדמים, וכן בדקל הגדל בין גפנים ומכחיש הגפנים והפסדו מרובה משבחו מותר לקוץ אותו וכן כל כיוצא לזה.
<h2>דף צב.</h2>
החובל בחבירו אע"פ שנתן לו דמי חבלתו או דמי בושתו הכל כמו שביארנו, ואפילו נתן לו כל ממון שבעולם אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה שנ' [בראשית כ'] ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה. ומנין שלא יהיה המוחל אכזרי שנ' [שם] ויתפלל אברהם אל האלהים. וכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה שנ' ויתפלל אברהם אל האלהים, וכתי' [בראשית כ"א] וה' פקד את שרה כאשר אמר, והתפלל אברה' על אבימלך נפקדה שרה אשתו מיד, וכן הוא אומר [איוב מ"ב] וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו. וכל המוסר דינו לשמים על חבירו הוא נענש תחלה, שנ' [בראשית ט"ז] ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך, וכתיב [בראשית כ"ג] ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, שאינו ראוי לו לאדם אלא למסור דינו לבני אדם, ואם אינו מוצא דין בבני אדם מותר לו למסור דינו לשמים, ואל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך. לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין, שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה והכשירן הכתוב לגבי מזבח. כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו שלהקב"ה וזה מבואר בתלמוד בפרק שואל אדם מחבירו [שבת קמ"ט ע"ב]. המגביה ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע שנ' [שמות ב'] ויאמר לרשע למה תכה רעך, הכית לא נאמר אלא תכה כמו שמבואר בפרק נגמר הדין [סנהדרין נ"ח ע"ב].
האומר לחבירו סמא את עיני, או קטע את ידי, או שבר את רגלי אע"פ שאמר לו על מנת שתהיה פטור הרי זה חייב, שלא כל הימנו למחול בראשי איברים שלו משום פגם משפחה. אמר לו הכני פצעני על מנת שתהיה פטור הרי זה פטור הואיל ולא חיסר לו אבר. ואם לא אמר לו על מנת שתהיה פטור חייב. וכן אם אמר לו קרע כסותי או שבר את כדי ועשה כן חייב לשלם כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ח'. וכן אם אמר לו על מנת שתהיה פטור הרי זה פטור. ואם מתחלה מסרו ליד חבירו לקורעו או לשברו אע"פ שלא אמר לו על מנת שתהיה פטור הרי זה פטור. אמ' לו קרע כסותו שלפלוני על מנת שתהיה פטור חייב המקרע והמשבר, שאין זה יכול לפוטרו על שלחבירו.
<h2>דף צג.</h2>
יש הין שהוא כלאו, ויש לאו שהוא כהין, כגון שאמר דבריו דרך תימה, שאע"פ שאמר לו קרע אותו על מנת שתהיה פטור, אם אמר בדרך תימה דבריו הרי הוא כאלו אמר שלא לקרוע והמקרע חייב. וכן אם אמר לו שלא יהיה פטור, אם בדרך תימה אמר דבריו הרי זה כאומר לו שיהיה פטור לפי מה שרואין כונתו דנין דבריו.
<h2>דף צג:</h2>
הגוזל עצים ושיפה אותם לעשות מהן כלים, או שגזל אבנים וסיתתן, או שגזל צמר וטוה אותו, או שצבעו, או שעשה ממנו לבדין קנאן הגזלן בשינוי מעשה ואינו משלם אלא דמי עצים, או אבנים, או דמי צמר כפי מה שהיו בשעת גזילה שנ' [ויקרא ה'] והשיב את הגזלה אשר גזל, אם הגזלה היא בעינה כעין שגזל חוזרת בעינה ואם לאו מחזיר את דמיה. וכן הנגזל יכול לעכב על הגזלן שאם רצה הגזלן להחזיר הגזלה לנגזל כמו שנשתנית יכול לומר הנגזל איני רוצה אלא הגזלה כמות שהיתה שווה בשעה שגזלה.
גזל פרה מעוברת וילדה, רחל טעונה וגזזה קנה הגזלן הולד והגזה, ומשלם הפרה בעינה והרחל בעינה, ועל הולד משלם דמי העובר העומד להולד וכן על הגזה משלם דמי צמר העומד להגזז כמו שביאר מז"ה. גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה אצלו, רחל ונטענה עמו וגזזה קנה הגזלן כל השבח ומשלם לו הפרה והרחל כעין שגזלה. וכן אם גזל פרה ונתעברה אצלו רחל ונטענה עמו ובא להחזירן כמות שהן, קנה הגזלן כל השבח ועובר הפרה וצמר הרחל שלו, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ב' וראייה ג', ויכול הנגזל לסלקו לגזלן על השבח שעומד על גבי בהמתו.
שינוי החוזר לבריתו אינו שינוי, שאם גזל עצים שהיו משופין ומתוקנין לעשות מהם תיבות וארגזי', ועשה מהן הגזלן תיבות וארגזים לא קנאן הגזלן בשינוי זה, אלא חוזרין הכלים לנגזל כמות שהן הואיל ויכול לסותרן ולהחזירן כמות שהיו אין שינויין שינוי ונותן לו הנגזל שכר פעולתו. וכן אם גזל צמר טווי וארג ממנו בגדים הואיל ויכול לסתור הבגדים ולהחזיר המטוה כמות שהיה אין שינויין שינוי.
<h2>דף צד:</h2>
הגזלנין ומלוי ברבית שבקשו לעשות תשובה חייבין להחזיר הגזל והרבית שנטלו כדי לצאת ידי שמים, אבל אין מקבלין מהן, וכל המקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו. ומעשה באדם אחד שביקש לעשות תשובה, אמרה לו אשתו ריקה אם אתה עושה תשובה אפילו אבנט זה שאתה חוגר צריך למכור ולהחזיר, ונמנע לעשות תשובה, באותה שעה אמרו הגזלנין ומלוי ברבית אין מקבלין מהם וכל המקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו. אם היתה הגזילה קיימת מקבלין אותה מהם.
הרועים וגבאי המס והמוכסין שגוזלין את הרבי' והגזילה קיימת בידן, תשובתן קשה שאינן יודעין למי יחזירו ומחזירין למכירין, ושאינן מכירין יעשו בהם צרכי ציבור כגון בורות שיחין ומערות.
<h2>דף צה.</h2>
גזל מריש ובנאו בבירה, אע"פ שהגזילה קיימת עשו בו חכמים תקנה שאינו חוזר בעינו אלא נוטל הנגזל דמיו ודיו, שאם בא הגזלן לעשות תשובה לא יצטרך לקעקע דירתו.
<h2>דף צו.</h2>
אם מכר הגזלן הפרה שנתעברה אצלו או הרחל שנטענה אצלו לאחר, קנה הלוקח אותו השבח כדרך שהיה לגזלן. וכן אם השביח ביד הלוקח עצמו שהלוקח מן הגזלן דינו כגזלן. ויש אומ' שאפילו אם גזל קרקע והשביחו ומכרו לאחר קנה הלוקח השבח, וכן אם השביחו הלוקח עצמו וכך חזר לומ' מז"ה בפסקיו, וכבר ביארנו בקונטרס הראייות בראייה א' ובראייה ד' שאין לומר כן בקרקע, שהקרקע אינה נגזלת וכל מקום שהיא ברשות בעליה היא והבעל נוטל אותה משובחת כמות שהיא, בין מיד הגזלן בין מיד הלוקח, ולא נאמר שהלוקח קונה השבח אלא במטלטלין כדרך שביארנו, וכך היא שטת המורה.
גזל גוי מטלטל מיד ישראל והשביחו ומכרו לישראל אחר לא קנה הלוקח בשבח כל עיקר, שישראל הבא מכח הגוי הרי דינו כגוי, ומוציאין הגזילה משובחת כמות שהיא, בין מיד הגוי בין מיד ישראל הלוקח ממנו. גזל ומכר לגוי והשביח הגוי הגזילה וחזר הגוי ומכרה לישראל הרי זה ספק בתלמוד ומספק אין מוציאין השבח בידו.
גזל דקל משדה חבירו אע"פ שקצצו מן המחוב' לא קנאו, שאין קציצתו שינוי שהרי הוא נקרא דקל מתחלה ועד סוף, ואפי' עשאו חתיכות חתיכות דקל שמם ואין שינוים שינוי. גזל חתיכות דקל ושיפה אותן ועשה מהן קורות קנאן, שהרי עכשיו קרויין קורות ונשתנה שמם. גזל קורות גדולים ועשה קורות קטנים לא קנאן, שם קורות עליהן. נסרן ועשה מהן נסרין קנאן שהרי נשתנה שמם.
גזל לולב וניתק מהן עלים קנאן, שבתחילה שמו לולב ועכשיו עלין שמם. וכן כל שינוי מעשה שנשתנה שמו על ידי אותו השינוי קנאו הגזלן באותו השינוי, ואם לא נשתנה שמו באותו השינוי לא קנאו הגזלן באותו השינוי. גזל עלין שללולב ועשה מכבדת קנאן, שאף אם יסתור המכבדת אין העלין חוזרין לברייתן, שבתחלה היו העלין רחבין וכשעשה מהן המכבד' חלקן לרחבן. סתר המכבדת ועשה ממנו חבל לא קנאו שיכול לסותרו ולעשות מן העלים מכבדת כמו שהיה. וכבר ביארנו ששינוי החוזר לברייתו אינו שינוי.
<h2>דף צו:</h2>
גזל לולב שלמצוה ונחלקה התיומת בידו, הואיל ונפסל למצותו אין שם לולב עליו וקנאו בשינוי זה.
גזל עפר ועשאו לבנים לא קנאו שיכול להחזירן עפר כמות שהיה. גזל לבנים ועשאן עפר קנאן וחייב ליתן לנגזל דמי לבנים, שאי אפשר לחזור אילו הלבנים לברייתן שאם יחזור ויעשה ממנו לבנים אין אילו הראשונים.
גזל עשת שלכסף ועשאו זוזים לא קנאן שיכול להחזירן עשת כמו שהיה, אע"פ שאין זה העשת הראשון כל מיני העשת אחד הן שאין אדם מקפיד על רחבן וריבוען ועיגולן. גזל זוזין ועשאן עשת קנאן, שאם יעשה מן העשת זוזים אין אילו הזוזים הראשונים. גזל זוזים ישנים ועשאן חדשין לא קנאן, שהרי מתיישנים וחוזרין כמות שהיו. גזל חדשים ועשאן ישנים קנאן שאינו יכול להחזירן חדשים כמות שהיו שאף אם יחדש אותן ניכרין שהיו ישנים.
גזל בהמת חברו ועשה בה מלאכה משלם הבהמה שגזל ואינו משלם דמי מלאכתה, שכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה.
אע"פ שמן הדין זוכה הגזלן בשבח כעניין שביארנו, אם היה למוד בכך ודרכו לגזול הבריות ראוי לקונסו שלא יהא רגיל בכך. ומעשה באחד שגזל צמד בקר מחבירו וחרש בהן שדהו והחזיר הבקר לבעליו, וקנס אותו רב נחמן שהוא דיין מומחה בבבל שיתן לו חלק בשבח השדה שזה נוטל חלקו על ידי שדהו וזה נוטל חלקו על ידי שורו, לפי שהיה גזלן הלמוד בגזילות.
גזל בהמה והזקינה או שכחשה כחש שאין לו רפואה ואינה חוזרת לברייתה, קנאה הגזלן ומשלם לו דמי בהמתו כשעת הגזילה ואע"פ שלא נשתנה שמה, ואין שינוי זה דומה לשינוי קורות גדולות שעשאן קטנות, שהקורות לא נשתנה גופן אלא שינוי מעשה נעשה בהם הואיל ושם קורות עליהם אין שינויין שינוי, אבל בהמה שהזקינה הואיל ונשתנה הגוף אע"פ שלא נשתנה שמן שינויין שינוי. וכן אתה אומר בזוזים חדשים שעשאן ישנים הואיל ונשתנה גופן שינויין שינוי כמו שביארנו. וכן אם גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור, הואיל ונשתנה גופו קנאו ומשלם דמי טלה או דמי עגל.
וכן גזל מטבע ונסדק, פירות והרקיבו כולן, יין והחמיץ הואיל ונשתנו ביד הגזלן קנאם ומשלם כשעת הגזילה.
וכן אם גזל מטבע ונפסל, אע"פ שפסלתו מלכות ואינו יוצא בשום מקום אומר לו הרי שלך לפניך.
וכן אם גזל פירות והרקיבו מקצתן, תרומה ונטמאת, חמץ ועבר עליו הפסח, בהמה ונפסלה מעל גבי המזבח, או שהרגה את הנפש שהיא בסקילה בכל אלה אומר לו הרי שלך לפניך, ואע"פ שגרם נזק לחבירו, וכבר קנסו חכמים בכל דיני הגרמות כמו שיתבאר לא קנסו בגזלן מפני תקנת השבים כמו שבאר מז"ה בפסקיו בפרק הניזקין. בד"א שאומר לו בחמץ שעבר עליו הפסח הרי שלך לפניך כשהיתה הגזילה קיימת, אבל אם אין הגזילה קיימת משלם לו כמו שהית' שווה הגזילה בשעה שגזלה, כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
גזל עבדים והזקינו אומר לו הרי שלך לפניך, שהעבדים כקרקעות הן דומין והקרקע אין בו דין גזל, אלא בכל מקום שהוא ברשות בעליו הוא, בין אם השביח בין אם הכסיף כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ה'.
<h2>דף צז.</h2>
התוקף עבדו שלחבירו ועשה בו מלאכה בשעה שהוא בטל פטור, שלא הפסידו כלום, שנוח לו לרבו שלא ילמוד דרכי הבטלה. ואם הלוהו ותקף עבדו ועשה בו מלאכה צריך להעלות לו שכר, שלא ייראה כנוטל שכר מעותיו.
התוקף ספינתו שלחבירו ועשה בה מלאכה, אם אין דרך הבעלים להשכירה אין בעל הספינ' נוטל אלא הפחת שפוחתה בלבד כדין הנגזל. ואם דרך הבעלים להשכירה, וזה ירד בה על דעת ליתן שכרה, יד בעל הספינה על העליונה רצה נוטל שכרה, רצה נוטל הפחת שפחתה כגון שנשברה שהפחת גדול מן השכר, הואיל ונטלה זה שלא ברשות הבעלים ירד בה דרך גזלנו' אינו נוטל אלא פחתה.
המלוה מטבע לחבירו, או שמכר לו פרקמטייא בכך וכך מטבע ונפסל המטבע עד שאינו יוצא בשום מקום, נותן לו סכום המטבע שהוא חייב לו מן המטבע שהוא יוצא באותה שעה, כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
<h2>דף צז:</h2>
אם היה יוצא המטבע הראשון שנתחייב לו במקום אחר, אינו נותן לו אלא המטבע שנתחייב לו, שאע"פ שאינו יוצא כאן יכול לומר כשיבואו סוחרים מאותו מקום תסחור עמהם והם יקבלו ממך. היו המלכייות מקפידות זו על זו שאינו רוצה המלך שישאו ויתנו במקומו במטבע שפסל, אם יש לו ללכת המלוה באותו מקום שהמטבע יוצא בו יכול לומר הלווה לך והוצא זה המטבע באותו המקום, ואם אין לו ללכת שם או שהיה המלך מקפיד ביותר עד שמחפשין הסוחרים שלא יוליכו עמהם מן המטבע שנפסל, חייב הלווה ליתן לו מן המטבע היוצא באותה שעה כדרך שביארנו.
ואם הוסיפו על המטבע היוצא באותה שעה שהוא יותר גדול מן הראשון, רואין אם השביח המטבע החדש לעניין הוצאה מפני התוספ', כגון שהיה לוקח במטבע הראשון עשרים סאין בעשרי' דינרין ובמטבע החדש הוא מוצא שלושים סאים בעשרים דינרים, הרי זה אינו משלם לו סכום הדינרין שהוא חייב לו אלא פוחת ממנו לפי חשבון. ואם לא הוזלו הפירות מפני תוספת המטבע, אלא מפני שנזדלזל השער אינו פוחת לו מסכום המטבע שהוא חייב לו. היה התוספת יותר מחומש עד שהיו ארבעה דינרין מן החדשים שוקלין יותר מן החמשה מן הישנים, אע"פ שלא הוזלו הפירות מפני תוספת המטבע, הרי זה פוחת לו מסכום המטבע שהיה חייב לו מה שהיה משקלם יותר מחומש. ונראה בעיניי שהמעות שלנו שהן נמשכין אחר הזהב לעולם, ופעמים שהמעות הנפסלים הם כמו שלש מאות ביטרין שלזהב, והמעות היוצאות הם כמו עשרים וארב' ביטרין בגזירת מלך, יש לנו ללכת בהם לעולם אחר הזהב, ואם היה חייב לו שלש מאות מן המעות הנפסלות נותן לו מן המעו' היוצאות שווה ביטרין אחד, שהרי השלש מאות שנתחייב לו כך היה שויים כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ו'.
<h2>דף צח.</h2>
הפוחס צורת מטבע שלחברו פטור מן הדין, שהרי לא חיסרו כלום ואין זה אלא דרך גרמא, והוא שהכה עליו בקורנס וקלקל צורתו. אבל אם שחק צורתו וחיסרו הרי זה נזק גמור וחייב לשלם לו מן הדין כשאר כל הנזקין. וכן אם זרק מטבע שלחבירו בים והיו המים צלולין שנראה בקרקעית הים, יכול לומר מן הדין הרי שלך לפניך ואין זה אלא דרך גרמה. בד"א כשלא בא המטבע לידו אלא הכה ביד חבירו והפילו מידו לים, אבל אם בא לידו והשליכו לים חייב הוא להשיבו לבעליו, שנ' [ויקרא ה'] והשיב את הגזלה אשר גזל.
המטמ' תרומתו שלחבירו, וכן המערב תרומה בחולין, וכן המערב יין נסך ביינו שלחבירו ואסרו הרי כל אילו היזק שאינו ניכר שלא נשתנית צורתו, ואין אדם מתחייב עליו מן הדין, אלא שחכמים קנסו בהן במזיד וחייבו אותו לשלם בכל מקום, ואם היו שוגגין פטורין מלשלם כמו שמבואר בפ' הניזקין [גיטין נ"ב ע"ב]. ואם מת לא קנסו בנו אחריו אפי' על המזיד כמו שמבואר בפ' השולח גט [שם מ"ד ע"ב].
המנסך יינו שלחבירו לע"ז פטור מלשלם לפי שהוא חייב מיתה ואין אדם מת ומשלם, כמבואר בקונט' הראייו' בפ' הניזקין בראייה ו' [גיטין נ"ב ע"ב]. הצורם אוזן פרתו שלחבירו ופסלה מעל גבי המזבח, אין זה אלא דרך גרמה, לפי שסתם שורים אינם עומדים למזבח.
וכן השורף שטרותיו שלחבירו, אע"פ שמודה השורף שהיה בהם ממון הרבה ואין זה יכול לגבותו בלא השטר, אינו אלא דרך גרמא ופטו' מן הדין, שיכול לומר לו לא הפסדתיך אלא נייר בעלמא. אם היו עדים יודעים מה היה כתוב בשטר, ומכירי' חתימו' השטר מעידין עליו בבית דין ובית דין כותבין לו שטר אחר על פיהם כמו שביאר מז"ה.
אע"פ שגרמא בנזקין אדם פטור בהם מן הדין, קנסו חכמים בכל דיני הגרמות ומשלם המזיק כל הנזק משלם כאילו הזיקו בידים. ולא קנסו בהן חכמים אלא כשהזיק במזיד, אבל אם הוא שוגג פטור מלשלם, ואף כשהזיק במזיד לא קנסו אלא מזיק עצמו, אבל אם מת המזיק לא קנסו בנו מלשלם אחריו, כמו שביארנו בהיזק שאינו ניכר, וכמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלפנינו בראייה י"ג. ואין לחלק בדיני הגרמות כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ז'.
<h2>דף צח:</h2>
גזל חמץ לפני הפסח ובא ישראל אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווין עליו לבערו. שרפו אחר הפסח הרי הוא כשאר דיני הגרמות, שהרי גרם לו לשלם דמי החמץ כשעת הגזילה.
הנותן כלים לאומן לתקנן ושיברן חייב לשלם דמי הכלים, ונוטל שכרו כמו שהתנה לו כמו שביאר מז"ה. וכן הבנאי שקיבל עליו הכותל לסותרו ושיבר את האבנים או שהזיק חייב לשלם. היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר פטור, שהרי מאליו נפל, ואם נפל מחמת הכאתו חייב.
<h2>דף צט:</h2>
וכן הטבח שנתנו לו בהמה לשחוט וקילקל שחיטתו חייב לשלם. ואם היה אומן שהוא מומחה אפילו לשחיטת תרנגולין פטור, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ה'. ואם היה נוטל שכר בשחיטתו, בין שנוטל מעות בין שנוטל קצת בני מעים כמו שנוטלין היום אפי' אומן חייב לשלם. וכן המוליך חטים לטוחן ולא לתתן ועשאן סובין ומורסן, קמח לנחתום ועשאו פת ניפולין, חייב לשלם ההפסד לפי שהוא נוטל שכר על מלאכתו.
וכן המראה דינר לשולחני ונמצא רע, הרי זה כשאר דיני הגרמות וחייב השולחני לשלם, והוא שסמך עליו זה שקיבלו ואמר לו עליך אני סומך, אבל אם לא אמר לו כן יכול לומר השולחני לא ידעתי שתסמוך עלי שהייתי מדקדק בו יותר. ואם היה השולחני אומן בקי עד שאינו צריך ללמוד יותר באומנותו, ולא טעה בו אלא מפני שהיה המטבע חדש הרי זה פטור שאינו אלא אונס, ולא קנסו אנוס ושוגג בדיני הגרמות. ויש מגדולי החכמים שהיו משלמין לפנים משורת הדין, שנ' [שמות י"ח] והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, את המעשה זה הדין, אשר יעשון זה לפנים משורת הדין.
<h2>דף ק:</h2>
וכן הנותן צמר לצבע ושרפתו היורה חייב לשלם לו דמי צמרו. צבעו כעור בשירי הצביעה, או שנתן לו לצבע אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום יד הצבע על התחתונה, אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו בעל הצמר ההוצאה בלבד, ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו השבח.
<h2>דף קא.</h2>
וכן אם נתן עצים לחרש לעשות מהן כסא נאה או ספסל נאה ועשאו כעור, או שנתן לו לעשות כסא ועשה לו ספסל, ספסל ועשה לו כסא, יד החרש על התחתונה כמו שביארנו, הואיל ושינה דעתו שלבעל הבית וכן כל הדומה לזה.
הגוזל מחבירו צמר ומיני צביעה וצבע צמר באותה צביעה, ואמ' לו הגזלן לנגזל הא לך צמרך וצבעך, והנגזל אומר איני רוצה אלא צמרי לבן ומיני צבע לבדם כמו שגזלת ממני, שזה הצמר הצבוע אין בו שבח כל כך, שהצבעים היו יקרים ורגילין העולם לצבוע בהם מיני שיראין, הרי זה ספק בתלמוד אם יש שבח סממני צביעה על גבי צמר והרי הם כאילו היו הסמנים בעינם ונפטר בהשבה זו אם לאו. וכן אם בא קוף אחד וצבע צמר של ראובן בצבעים של שמעון הרי זה ספק אם יש שבח סממנים על גבי צמר ויכול בעל הצבעים לתבוע צבעיו מבעל הצמר, או השבח שהשביח צמרו אם לאו, ומספק אינו משלם כלום כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ט'.
<h2>דף קב:</h2>
הנותן מעות ליקח בהן חטים ולקח בהם שעורים, שעורים ולקח בהם חטי' יד השליח על התחתונה, אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לבעל המעות. בד"א כשקיבל המעות לקנות הכל לצורך בעל המעות אבל אם קיבל המעות לקנות לאמצע אם פיחתו פיחתו הכל לשליח ואם הותירו הותירו לאמצע, וזו היא שטת רבינו חננאל ורבי' יצחק, אבל מז"ה אומר שאם קבל המעות לקנות הכל לבעל המעות בין לאכילה בין לסחור בהן אם הותירו הותירו לאמצע אם פיחתו פיחתו הכל לשליח, ואם קבל המעות לקנות לאמצע אם פיחתו פיחתו הכל לשליח, ואם הותירו היתרון הוא שלשה חלקים לשליח וחלק אחד לבעל המעות. וכדברי רבי' חננאל ורבי' יצחק נראה לי עיקר כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י'.
הלוקח שדה מחבירו וכתב השטר בשם ראש הגלות וכיוצא בו שאימתו מוטלת על הבריות, כדי שלא יצא עליה שום ערער, אינו יכול לכוף המוכר אחר כך שיכתוב לו שטר אחר על שמו שלזה שקנאו, ואע"פ שזה קנאו וזה נתן מעותיו יכול לומר המוכר איני רוצה לכתוב שני שטרי מכר, אלא לך אצל אותו שקנית על שמו והוא יעשה לך שטר מכר. אם הודיע זה הלוקח לעדים מתחלה צריך שתעשו לי שטר אחר כופין את המוכר שיעשה לו שטר אחר הואיל וגלה דעתו בכך, כך היה כונתו שהמוכר עצמו יעשה לו שטר מכר על שמו שלזה, ואינו כותב לו אחריות בשטר המכר השיני כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
<h2>דף קג.</h2>
הגוזל ממון מחבירו ובקש להשיבו ואינו מוצא הנגזל במקומו אינו חייב להוליך הממון אחריו, אלא שולח לו שיבא ויטול את שלו. בד"א כשלא נשבע עליו, אבל אם כפר באותו ממון ונשבע עליו על שקר, בין שבא לידו דרך שאלה בין שבא לידו דרך פקדון, או בכל עניין שבא ונשבע עליו על שקר אינו נפטר בו עד שיגיענו לידו, ואפי' היה לארץ מרחקים, ואע"פ שלא היה הממון אלא פרוטה וצריך להוציא עליה הוצאה רבה בדרך, שנ' [ויקרא ה'] לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו.
נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש שנתחייב על שבועתו, או שמחל לו הנגזל על הקרן ולא מחל לו על החומש, או שמחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות שוה פרוט' בקרן אינו צריך להוליך אותו אחריו, ואע"פ שהיתה הגזילה קיימת. ואם נשאר בידו שוה פרוטה מן הקרן הרי זה צריך להוליכו אחריו ולהגיעו לידו. ולא יתן לא לבנו שלנגזל, ולא לשלוחו שלנגזל אלא צריך להגיעו ליד הנגזל, ואם מת הנגזל יחזיר ליורשיו. אע"פ שמן התורה צריך להגיע הממון ליד הנגזל ואפילו היה לארץ מרחקי' כמו שביארנו, עשו חכמים תקנה לגזלן מפני תקנת השבים, שאם היתה הוצאה יתירה על הקרן מביא הקרן והחומש לבית דין, ועושה שליח בבית דין או הגזלן או בית דין, ומוליכו השליח ביד הנגזל ומביא אשמו מפני שנשבע על שקר ומתכפר לו.
<h2>דף קד.</h2>
מי שהלוה מעות לחבירו או שהפקידם לו ונתרחק ממנו, ושלח לו בעל המעות שלוחו שישלח לו זה מעותיו על ידו, אע"פ שמביא זה השליח שטר חתום בידו איך מנהו בעל המעות שליח בפני עדים וחותמו וסימנו שלבעל הבית בידו, לא נפטר הלווה בנותנו המעות ביד השליח עד שיגיעו ביד המלוה, ואם נאנסו בדרך חייב הלווה באחריותן עד שיגיעו המעו' ביד המלוה, בין שבאו לידו דרך הלואה בין שבאו לידו דרך פקדון, או דרך גזילה כמו שביאר מז"ה. כיצד יעשה ויפטר הלווה עליהם יכתוב המלוה לשליח הריני כאילו התקבלתי אני המעות בהגיע המעות לידך ונפטר בהם הלווה כיון שהגיע ליד השליח. ואם רצה הלווה יכול לדחותו ולומר לאו בעל דברים דידי את עד שיביא בידו שטר הרשאה.
<h2>דף קד:</h2>
אמר לו המלוה ללווה פנים בפנים תשלח לי ע"י פלוני הרי הוא כאילו כתב התקבלתי וקיבל עליו אחריות הדרך. אע"פ שכתב לו המלוה לשליח התקבלתי, אם מת המלוה עד שלא הגיעו המעות ביד השליח בטל כתבו, שהרי כבר באו המעות לרשות היורשים ולא נפטר הלוה בהגיע המעות ביד השליח. וכיצד יעשה מפני חשש זה שמא ימות המלוה יקנה המלוה המעות לשליח אגב קרקע, שאף אם ימות המלוה הרי המעות קנויות לשליח, ואע"פ שאין אדם יכול להקנות הלוואתו לחבירו קניין גמור, יכול להקנותה בתורת הרשאה כמו שביארנו בפרק מרובה. יש מן הגאונים אומרין הואיל ונהגו ב[זמן הזה] הסוחרים לשלוח ממון זה לזה על פי כתבם, אם נאנסו המעות ביד השליח נפטר השולח אותן, אע"פ שלא הגיעו המעות ביד בעליהן, ואע"פ שלא כתב בעל המעות לשליח נתקבלתי ולא קיבל עליו אחריות שהמנהג עיקר הוא בכל מקום. ומז"ה אומ' שאם נהגו לשלוח המעות על ידי כתב ועל ידי שליח, לא נהגו לשנות דין האחריות שאחריות המעות על השולח עד שיגיעו המעות ביד בעליהן, הואיל ולא קיבל עליו בעל המעות אחריות. ונרא' בעיניי שאם עשה השליח בפני בית דין בין שעשאו המלוה להביא לו מעותיו, בין שעשאו הלווה הואיל ועל פי בית דין עשאו נפטר הלווה מאחריות הדרך בתתו המעות לשליח כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"א. היה טוען השליח שנתתי המעות למלוה, והמלוה אומר לא נתן לי כלום, הרי זה ישבע השליח שבועת היסת שנתן, בין שהיה השליח אחד בין שהיו שנים. וכן ישבע המלוה שבועת הסת שלא קיבל, וחוזר המלוה ונפרע מן הלווה שאין השליח נעשה עד במקום שנוגע בעדותו כמו שמבואר בפרק האיש מקדש [קדושין מ"ג ע"א].
<h2>דף קה.</h2>
גזל שלש אגודות בשלש פרוטות והוזלו ועמדו על שתים, והחזיר לו שתים חייב להחזיר לו אחת, ואע"פ שאין בה עכשיו שוה פרוטה, וכבר ביארנו שאם לא נשאר בידו מקרן הגזילה שוה פרוטה אינו צריך להשיבו, ואם היתה הגזילה בעין אומ' לו הרי שלך לפניך, ואם אינה בעין נותן לו שוה כשעת הגזילה כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"ג וכן ביאר מז"ה.
גזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת מהן, אע"פ שלא נשאר בידו שוה פרוטה הואיל וגזל מתחלה פרוטה חייב להשיב פרוטה שנ' [ויקרא ה'] והשיב את הגזילה. והגוזל מההקדש אפי' פחות משוה פרוטה חייב להשיבו, כמו שמבואר בפרק הזהב [ב"מ נ"ה ע"א]. גזל אחד מחמשה ואינו יודע אי זה מהם גזל, וכל אחד אומר אותי גזל חייב לשלם הגזילה לכל אחד ואחד. בד"א בגזל שבא לידו מעבירה, אבל אם לקח מקח מחמשה בני אדם ואינו יודע ממי לקח, וכל אחד אומר ממני לקח מניח דמי מקח ביניהם ומסתלק, ואם אינם מודים זה לזה אלא כל אחד שואל הדמים לעצמו, יהיו מונחים ביד זה עד שיביא הבעל עדים או עד שיודו האמת. ואע"פ ששתק לכל אחד כשתובעו אין אומ' שתיקה כהודאה שלא שתק אלא מפני שהיה מסתפק בדבר כמו שמבואר בפרק המפקיד [ב"מ ל"ז ע"ב]. ולא נאמרו כל הדברים הללו אלא כשבאין להדיין עמו ולכופו בדין, אבל אם לצאת ידי שמים חייב לשלם לכל אחד ואחד, ואפילו לא היו תובעין אותו אלא הודה הוא מעצמו ואמ' גזלתי אחד מכם ואיני יודע ממי, או שאמר אביו שלאחד מכם הפקיד אצלי ואיני יודע מי הוא, אע"פ שאינם יודעים בפקדון שלאביהם ואינם יודעים שגזל מהם, שנתייאשו מן הגזילה ואינם זוכרים, הרי זה חייב לשלם לכל אחד ואחד הואיל ובא לצאת ידי שמים כמו שמבואר בבבא מציעא בפרק המפקיד [שם].
הפקידו אצלו שני בני אדם זה מאה זוז וזה מאתים, וזה אומר מאתים שלי ומאה שלחברי והוא אינו יודע, הרי זה נותן מאה לזה ומאה לזה והמאה יהיו מונחים עד שיבא אליהו כלומר עד שיודע האמת. ונראה בעיניי שאף לצאת ידי שמים אינו צריך לשלם מאתים לכל אחד ואחד, הואיל והפקידו אצלו שניהם ביחד לא היה לו לכוין מי הפקיד אצלו המאה ומי הפקיד אצלו המאתים, כל אחד נאמן אצל חבירו כמבואר בקונטר' הראייות בראייה ה'. וכן אם הפקידו אצלו שני כלים אחד שווה מאה זוז ואחד שווה אלף זוז, זה אומ' היפה שלי וזה אומר היפה שלי, נותן הקטן לאחד מהם ומתוך היפה נותן דמי הקטן לשיני, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו כלומר עד שיודע האמת. וכן שנים שהפקידו בעדרו שלרועה שלא מדעתו, זה שני טלאים וזה טלה אחד, זה אומר השנים שלי וזה אומר השנים שלי, אע"פ שהפקיד זה שלא בפני זה מניח הטלאים בפניהם ומסתלק, ואם אינם מודים זה לזה יהיו מונחים אצלו עד שיבא אליהו, ואפילו לצאת ידי שמים אינו צריך, הואיל שלא מדעתו הפקידו אצלו כמו שמבואר בפרק המפקיד [ב"מ ל"ז ע"ב].
<h2>דף קו:</h2>
קטן שהפקיד אצל חבירו, אע"פ שתבעו לאחר שהגדיל וטען הנפקד טענת גנב ונשבע, ובאו עדים שהיא תחת ידו פטור מכפל שנ' [שמות כ"ב] כי יתן איש אל רעהו ולא קטן, כמו שמבואר לפנים בפרק הגוזל עצים.
<h2>דף קז:</h2>
טען טענת גנב ונשבע, ובאו עדים שנגנב ממנו בפשיעתו ולא שמרו כראוי, הרי זה משלם את הקרן מפני שפשע בו, ואינו משלם את הכפל אע"פ שנשבע שלא פשע, הואיל ולא היה ברשותו ולא שלח בו יד כמו שמבואר לפנים בפרק הגוזל.
<h2>דף קח.</h2>
טען טענת גנב ונשבע ובאו עדים, ועוד תבעו בבית דין אחר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עליו עדים הרי זה משלם כפל על השבועה הראשונה, ועוד משלם כפל על השבועה שנייה, שאף השבועה השנייה שבועת הדיינין היא שלא ידעו בית דין האחרון על השבועה הראשונה כמו שביאר מז"ה בפרק הגוזל עצים.
<h2>דף קח:</h2>
מסר שורו לשומר חנם ונגנב ממנו, ונשבע השומר שנגנב ונפטר בשבועתו, ואחר כך הוכר הגנב ותבעו השומר בבית דין והודה לו, ואחר כך תבעו הבעל וכפר לו והביא עליו עדים שהוא גנבו, נפטר הגנב מן הכפל הואיל והודה בפני השומר הרי הוא כאילו הודה בפני הבעלי' ושוב אינו מתחייב על פי העדים. בד"א כשהיתה שבועת השומר באמת שנגנב ממנו בלא פשיעתו, הואיל והיתה שבועתו באמת הרי הוא בחזקת שומר, וכל שכן אם לא נשבע כל עיקר, אבל אם היתה שבועת השומר בשקר שנודע שנגנב בפשיעתו שלא שימרו כראוי, או ששלח בו יד ליהנות ממנו קודם שנגנב שהוא חייב אפי' באונסין, הרי זה אינו בחזקת שומר וההודאה שהודה הגנב בפניו אינה פוטרתו מן הקנס. עמד השומר להשבע בשקר ולא הניחוהו, הרי זה ספק בתלמוד אם הוא נאמן לבעליו, והוא בחזקת שומר ונפטר הגנב כשהודה בפניו אם לאו, ומספק אין מוציאין כפל מן הגנב, ואם תפשו אין מוציאין מידם. וכן אם שילם השומר השור שנגנב ממנו והרי כפל הגנב קנוי לשומר כמו שיתבאר במקומו, ואחר כך הוכר הגנב ותבעו הבעל בבית דין והודה לו, ואחר כך תבעו השומר וכפר לו והביא עליו עדים שהוא גנבו הרי זה ספק בתלמוד, אם נפטר הגנב מלשלם כפל לשומר בהודאה שהודה בפני הבעל ואם לאו, ועניין זה כולו מבואר בפרק הגוזל עצים.
גזל את אביו ונשבע לו ומת והודה, בין שהודה בחיי אביו בין שהודה לאחר מיתת אביו, הרי זה משלם קרן וחומש לשאר בני אביו, ואם אין לו שאר בנים משלם לאחי אביו או לשאר יורשיו, ואע"פ שהוא יורש נכסי אביו, ממון זה שנשבע עליו לשקר צריך לקיים בו מצות השבה לכפר על שבועתו, ואם רצה נותנו בארנקי שלצדקה וצריך שיודיע שזה גזל אביו. אם אינו רוצה להפסיד ירושתו, לווה מאחרים והם באים ונפרעין מירושתו המגיעו בגזל אביו אחר שהשיבו.
<h2>דף קט:</h2>
הגוזל את הגר או הגיורת ונשבע להם על שקר ומתו בלא יורשין, בין שהודה בחיי הגר, בין שהודה לאחר מיתת הגר, ואפי' זקפו עליו במלוה בחיי הגר, הואיל ולא שלם לו עד שמת הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים שבאותו משמר שפגע בו בהשבתו, ומביא אשם למזבח שנ' [במדבר ה'] ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו, ואי זה זה שאין לו גואל זה גר שמת בלא יורש שאין לך בישראל שאין לו גואלים. אפי' אם היה זה הגוזל כהן צריך להוציא מתחת ידו וליתן אותו לכהנים שבאותו משמר שהם מקריבין את האשם.
<h2>דף קי.</h2>
היה מעלה את הכסף ואת האשם בירושלם ומת, הכסף ינתן ליורשיו והאשם ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה למזבח. נתן את הכסף לאנשי משמר עד שלא קרב אשמו אין יורשין יכולין להוציא הכסף מידו שנ' [במדבר ה'] ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה.
<h2>דף קיא:</h2>
הגוזל ומאכיל גזלו לבניו או לאחר, או שהניחו לפניהם ואכלהו אחרי מותו, אם אחר שנתייאשו הבעלים אכלוהו פטורין מלשלם. ואם קודם שנתייאשו הבעלים אכלוהו, הרי הם כאילו גזלוהו הם מן הנגזל, ואם רצה הנגזל גובה גזלו מאילו שאכלוהו, ואם רצה גובה מן הגזלן שגזלו. תחב לו אוכלין שלגזילה לתוך פיו אם יכול להשליכן מפיו ואכלן נתחייב בהן זה האוכל, ואם אינו יכול להשליכן מפיו כגון שתחבו לו בבית הבליעה במקום שאינו יכול להחזירן אנוס הוא ופטור. ואם היו משקין אע"פ שיכול להשליכן מפיו ולא השליכן פטו', שהרי אף אם ישליכם מאוסין הן ואינן ראויין לכלום, כמו שמבוא' בפרק ואילו נערות בהלכה ראשונה [כתובות ל' ע"ב]. היתה הגזילה קיימ' ביד בניו אע"פ שנתייאשו הבעלים יכול הנגזל להוציא מידם שהיורש הרי הוא במקום אביו, וכשם שהגזלן אינו קונה הגזילה בייאוש לבדו כך היורש שלו אינו קונה בייאוש לבדו. מכרה הגזלן בחייו או שנתנה במתנה קנאה הלוקח בייאוש ושינוי רשות. ונראה בעיניי שאם גזלה אחר מיד הגזלן אפי' אחר ייאוש, רצה הנגזל לגבות מיד הגזלן הראשון גובה, רצה לגבות מיד גזלן שיני גובה, שהרי גזלן שיני חייב לשלם לגזלן ראשון וגזלן ראשון חייב לשלם לנגזל, וכל המחוייב לחבירו וחבירו לאחר מוציאין מיד החייב השיני ונותנין למי שחייב [לו] הראשון כמבואר בקונטרס הראייות בראייה א'. הניח הגזלן קרקעות לבניו אחרי מותו אע"פ שאכלו גזילתו אחרי ייאוש חייבין לשלם. ורבינו יצחק אומר שאף אם הניח להם מטלטלין חייבין לשלם שכבר תקנו הגאונים לגבות מן המטלטלין כקרקעות.
<h2>דף קיב.</h2>
הניח להם אביהם מעות שלרבית אע"פ שיודעין שהם שלרבית אינן חייבין להחזיר, ואם היה דבר המסויים כגון פרה וטלית וכיוצא בהן חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן, והוא שעשה אביהן תשובה ובקש להחזיר ולא הספיק עד שמת. אבל אם לא עשה תשובה אינן חייבין בכבוד אביהן, שנ' [שמות כ"ב] ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך כמו שמבואר למעלה בפרק הגוזל עצים [צ"ד ע"ב].
אמרו בני הגזלן לנגזל אמת שגזלך אבינו והניח בידינו, אבל יודעין אנו שעשית חשבון עם אבינו ולא נשאר לך בידו כלום, הרי אילו פטורין מלשלם. היו בני הגזלן קטנים אין מוציאין מידן כלום, לפי שאין הנגזל יכול להוציא אלא בעדים ואין מקבלים עדים על הקטן עד שיגדיל, שאין מקבלין עדים אלא בפני בעל דין והרי הקטן כאילו אינו, ואם אכל הקטן בקטנותו אינו משלם לעולם שאין הקטן חייב על נזקין בכל מה שהזיק. ומעשה באח' שהיה מחזיק בבית חבירו, ומת בעל הבית, ובא בנו הקטן ונעל דלת בפניו והוציאו מן הבית ובא מעשה לפני חכמ' ואמרו, הואיל והיתה הבית בחזקת אביו הרי המחזיק צריך להביא עדים שאביו מכרו לו, או שהחזיק בו בחיי אביו ג' שנים ואין מקבלין עדים על הקטן עד שיגדיל.
הניח להם אביהם פרה שהיתה שאולה לו עד זמן ידוע משתמשין בה כל ימי שאלתה. מתה אינן חייבין באונסיה כדרך שהיה חייב אביהן, שהם לא שאלוה ולא קיבלו עליהם אונסין. ואם הניח להם אביהן קרקעות חייבין באונסיה כדברי מז"ה. ולי נראה שאע"פ שהניח להם קרקעות אינן חייבין באונסיה כמבואר בקונטרס הראייות בפרק ואילו נערות בראייה ד'. כסבורין שלאביהן היא וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול, שהיא השליש פחות משוויו, ואם הניח להם אביהם קרקעות חייבין לשלם כל דמי הפרה.
טבחוה בשבת בין שטבחוה הן בין שטבחה השואל עצמו פטורין שחיוב השבת פוטרו מן התשלומין, ואע"פ ששאלה בחול אין הולכין בה אחר שעת שאלה אלא אחר שעת טביחה והרי טבחה בשבת. אבל הגוזל בחול וטבח בשבת חייב, שאם אינו מתחייב על הטביחה מתחייב על הגזילה, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ג' בפרק אילו נערות.
היה לו שטר למחזיק שאביו מכרו לו מוציאין הבית מיד הקטן, שהרי עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד מעת שחתמו, והרי הוא כמי שנתקבל עדותן בחיי אביו כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף קיב:</h2>
עמד הקטן בכח עבדיו וירד בשדה חבירו והחזיק בו ואומ' שלי הוא, אין אומרין נמתין לו עד שיגדיל אלא מוציאין אותה מידו ומחזירין אותה לחברו שהרי בחזקת חברו היתה עומדת, ולכשיגדיל הקטן אם יש לו עדים עליה יביא עדים ויטעון עם בעל השדה. וכן אם באו עדים בקטנותו ב"ד טוענין בשבילו על פי העדים. ונראה בעיניי שאף במטלטלין ראוי לומר כן, שאם אנס הקטן מטלטל שלחבי' והחזיק בו ואמר שלי הוא מוציאין אותו מידו, הואיל והיה בחזקת חבירו כדרך שביארנו בשדה חברו. וכן אם גזל אביו ומת והניחה לבנו קטן, הואיל והיתה הקרקע בחזקת בעליה מוציאין אותה מיד הקטן ומחזירין אותה לבעליה שהקרקע אינה נגזלת, וכל מקום שהיא ברשות בעליה היא כמבואר בקונטרס הראייות בראייה כ'.
התובע את חבירו לדין ושלחו ב"ד לנתבע ולא בא, הרי זה מקבלין עדים שלא בפניו, שלא כל הימנו להשמט מבית דין ולהפסיד זה דינו. ואם טען הנתבע ואמר אני רוצה לילך לבית דין הגדול ולדון בפניהם אין שומעין לו, אלא כופין אותו ודן בעירו, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ג'. וכבר ביארנו זה בהלכות סנהדרין בפרק דיני ממונות האחרון. וכן היה התובע חולה, או שהיו עדיו חולים, או שהיו מבקשין ללכת למדינת הים והנתבע אינו בעיר הרי זה מקבלין עדי' שלא בפניו.
הבא לקיים שטרו בבית דין מקיימין אותו שלא בפני בעל דין, ואע"פ שעומד שם בעל דין וצווח ואומר אל תקיימוהו שהוא מזוייף אין שומעין לו, אלא אם ראוי לקיימו מקיימין אותו. אמר בעל דין תקבעו לי זמן עד שאביא עדים שהוא מזוייף ואל תקיימו אותו, קובעין לו זמן, אם לא בא בזמנו מקיימין שטרו שלזה כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ד'. ואם זה מבקש לגבות שטרו, שולחין לו, ואם הוא נשמט ואומר עתה אבוא עתה אבוא, ממתינין לו שיני וחמישי ושיני שהן ימים הקבועין לב"ד, ושולחין לו בכל הימים הללו, וכן ביארנו בפ' ואילו מגלחין, ואם עברו שלשה זמנים הללו ולא בא, למחר משמתין אותו וכותבין עליו אגרת שמתא. ואם מרד ואמר איני רוצה לבא כל עיקר, מנדין אותו ביום מרדו מיד, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ה'. לפיכך האשה שהזמינוה לדין בבקר ולא באת כלל, כותבין עליה שמתא בו ביום לעת ערב, הואיל והיא מצויה תמיד אין לה דרך לשמט והרי היא כאילו מרדה ואמרה איני רוצה לבוא. ונאמן שליח בית דין לומר זימנתי פלוני לבא לבית דין ולא רצה לבא, ומשמתין אותו על פיו, אבל אין כותבין עליו אגרת שמתא, לפי שצריך ליתן שכר האגרת לסופר, ואין מוציאין ממון על פי עד אחד ואפי' היה נאמן ביותר.
מי שזמנוהו לדין ונשמט לבוא לבית דין, ונדו אותו אחר שיני וחמישי ושיני כמו שביארנו, והמלוה מבקש ליפרע מנכסיו, ממתינין לו עד תשעים יום ואין מרשין המלוה על נכסיו, שלשים יום הראשונים אומרין שמא מבקש הוא המעות לפורעו, שלשים יום האמצעיים אומרין שמא לא מצא מעות ומבקש למכור מקרקעותיו, שלשים יום האחרונים אומ' שמא מכר קרקעותיו ומחזיר לגבות המעות כדי לפרוע חובו. אחר תשעים יום בית דין מרשה למלוה על נכסיו ושמין לו מהן כשיעור חובו. ואם היה הלווה מערער על שטרו לומר שהוא מזוייף אין מרשין המלווה על נכסיו אלא על הקרקעות שלו ולא על המטלטלין, שמא יאכל אותם המלוה ואחר כך ימצא עדים הלווה ששטרו מזוייף ולא יוכל להציל מטלטלין שזה כלה אותם. ואם אין לו קרקעות מניחין אותו בנידויו עד שיפרע ממטלטלין. בד"א שממתינין לו תשעים יום כמו שביארנו, כשהיה נשמט ואומר אני אבוא אני אבוא, אבל אם מרד ואמר אינו רוצה לבוא כותבין אדרכתא שהוא שטר הרשאה על נכסיו לאלתר. וכן אם היה פקדון כותבין אדרכתא על נכסיו לאלתר ואע"פ שהוא נשמט.
כשבאין לכתוב אדרכתא על נכסיו, מודיעין אותו שמא ירצה לפורעו ואם היה בעיר אחרת אין צריכין להודיעו, אם היו לו קרובים מודיעין לקרוביו שיודיעוהו. וכן אם היו בני אדם מזומנין ללכת שם שולחין לו על ידם, וממתינין לו עד שילך השליח יום שלישי ויבוא הוא ביום רביעי או ביום חמישי ויעמוד לפני בית דין, ואם לא בא כותבין ביום חמישי אדרכתא על נכסיו. ואם היה המלוה אלם, שאם תבא האדרכת' לידו שוב לא יוכל להוציא אותו הקרקע מידו, אין כותבין האדרכתא עד שיבא הלווה, ואפי' אם היה לארץ מרחק' ממתינין לו עד שילכו שם השיירות ויבואו ואפילו עד שנים עשר חודש.
ומזמנין האדם לדין על פי שכינו, או על פי שכינתו ההולכין אצלו לפי דרכן, ואם לא בא בזמן הראוי משמתין אותו על ידי שליחותו, והוא שאינו מצוי בעיר אותו הנתבע, אלא הולך לעשות מלאכתו בשדה ורגיל לבא לעת ערב. אבל אם היה מצוי בעיר או שהיה הדרך שלו לעבור על פתח בית דין בביאתו, אין סומכין על שליחות שלאלה שהן אומרין כבר ראוהו ב"ד והן אמרו לו ואין חוששין לעשות שליחותו. וכן אם אינו רגיל לבא בו ביום, כבר שוכחין שליחותו עד למחר ואין ב"ד סומכין עליהן.
<h2>דף קיג.</h2>
מי שכתבו עליו ב"ד אגרת שמתא על שאינו בא לב"ד, כיון שבא לב"ד קורעין לו אגרת השמתא ומתירין לו. וכן אם כתבו עליו על שאינו רוצה לקבל את הדין כיון שנתרצה קורעין לו הכתב ומתירין אותו.
אין מזמנין אדם שיבא לבית דין לא בימי הקציר ולא בימי הבציר, אבל מזמנין אותן בימי הקציר והבציר שיבואו לב"ד אחר שיעבור הקציר והבצי'. ובערבי שבתות וימים טובים אין מזמנין אותן כל עיקר, אפי' שיבואו לב"ד אחר שבת ויום טוב.
בני אדם הבאים לפני החכם לשמוע הדרשה שלשבתות ושלרגלים, אין מזמנין אותן לדין שלא ימנעו מלבוא לשמוע הדרש', ובמקום שיש רמאין שנשמטין מבעלי חובן ואינם נמצאין אלא בעת הדרשה, מזמנין אותן ואפי' ביום השב', ואין בזה משום ממצוא חפצך ודבר דבר, כמבואר בקונט' הראייות בראיי' ו'.
ואסור לאדם לפרוט סלעיו במעות שבתיבתו שנותן בה מעות המכס שהן בחזקת גזל. וכן המעות שהם בכיס הגבאין שגובין המסייות וגובין יותר מן הראוי והן בחזקת גזל.
ואין נוטלין מהן צדקה לא מתיבת מוכסין, ולא מכיס שלגבאין, אבל נוטלין צדקה מתוך בתיהן או מן השוק, ואין חוששין עליהם שמא הם שלמכס או שלגבאות. והבא לפרוע המכס למוכס מותר לתת לו דינר, ומחזיר לו השאר ממעות המכס מפני שהוא כמציל מידו.
המוכסין והמסין שהמלך מטיל על מלכותו כולו, דין הן דינא דמלכותא דינא. וישראל הקונה המכסים מן המלוכה אסור להבריח ממנו המכס. ואם היה מוכס שאין לו קצבה אלא נוטל לפי חפצו בלי משפט, או שהיה עומד מאליו שלא על פי מלכות, הרי זה כגזלן ומותר להבריח ממנו את המכס.
מוכס גוי אע"פ שהוא בדין מותר להבריח ממנו את המכס. אם היה חייב לגוי, או אם קנה ממנו שום דבר ובא לפורעו מותר להטעותו. וכן אם מצא אבדתו מותר לעכבה לעצמו שנ' [דברים כ"ב] כן תעשה לכל אבדת אחיך ולא שלגוי. וכן מותר לאכל ענבים מכרמו שאין כל אלה נראין כגזל גמור, אבל לגזול או לגנוב ממונו אסור, שגזל גוי אסור, ואפילו לגנוב דעתו שלגוי אסור, כגון למכור לו בשר נבילה בחזקת שחוטה, או יין מזוג בחזקת חי, כמו שמבואר בפרק גיד הנשה [חולין צ"ד ע"א], שזה לגזל גמור הוא דומה. ולא התירו טעות גוי אלא כשהגוי טועה מעצמו, כגון שמוכר הגוי לישראל זהב בחזקת נחשת או שמוכר לו מאה ועשרים מדות בחזקת שהם מאה, וכן כל כיוצא בזה שהגוי טועה מעצמו ואין ישראל מטעהו, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ח'. ובמקום שיש חילול ה', שיכול הגוי להכיר טעותו, ואין לו טענה לישראל להתנצל ולהשמט הכל אסור. לא יפציר אדם לחבירו לסעוד אצלו ויודע בו שאינו סועד, ולא ירבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל, מפני שהוא כגונב דעתו. ולא יפתח לו חבייות המכורות לחנוני שעתיד לפותחן לחנוני, ומתעה את חבירו לומר שפותחן לפי כבודו אלא אם כן מודיעו. ואם היה חביב עליו ביותר, שדרכו לפותחן בשבילו אין צריך להודיעו. וכן לא יאמר לחבירו סוך שמן מפך ריקם, ואם כונתו לכבדו בפני הרבים מותר. וכן לא ילך אדם לבית האבל ובידו לגין המתקשקש, ולא ימלאנו מים מפני שמתעהו, ואם יש שם חבורת בני העיר שמתכוין לכבדו בפניהם מותר. אע"פ שאסור לאדם להטעות את חבירו, אם היה חבירו טועה מאליו, כגון שהיה בא מעיר לעיר וזה יוצא לדרך בשביל עסקיו, וחבירו סבור שיוצא לקראתו ומחזיק לו טובה אין צריך להודיעו, ואין בזה משום גניבת דעת שאין חבירו מטעהו אלא הרי הוא טועה מאליו, וכן כל כיוצא בזה. לא ימכור אדם לחבירו סנדל שלמתה בחזקת שלשחוטה מפני שמתעהו, ועוד מפני הסכנה שמ' נשכה נחש. לא ישלח אדם לחבירו חבית שליין ושמן צף על פיה, ומעשה באחד ששיגר לחבירו חבית שליין ושמן צף על פיה, וזימן עליה אורחין להאכילן שמן, ונכנס ומצאה שהיא שליין וחנק את עצמו וכל זה מבואר בפ' גיד הנשה [שם].
<h2>דף קיג:</h2>
שליח המלך הרי הוא כמלך, לפיכך אם צוהו לשלוחו לקצוץ דקלים ולתקן להם גשרים, אע"פ שהדין הוא לקצוץ מכל בני הבקעה, ומפני שלא רצה לטרוח השליח קצץ ממקום אחד הרי דינו דין ואין בהם משום גזל, ומותר ליהנות מהם, ובעל הדקלים יכול לתבוע כל בני הבקעה שיתנו לו כל אחד חלקו, שעל כולם היה מוטל הדבר, אלא ששליח המלך לא רצה לטרוח לחזר אחר כולם.
המס שנוטל המלך מן הגרנות, אם היו שלשה או ארבעה שותפין בגורן ונטלו כולם חלקם, ונשאר לאחד מהם חלקו בגורן, עליו לפרוע למלך הכל בעבור כולם, וישראל שקנה מס זה מן המלך יכול לגבות ממנו בעבור כולם ואין בזה משום גזל, וזה חוזר וגובה מחבריו מכל אחד חלקו. היה אריס בשדה נוטל חלק אריסותו, ואין הגבאי יכול לגבות ממנו בעבור בעל השדה. ויכול הגבאי למשכן אחד מבני העיר בשביל בן עירו שברח ואינו מוצא המס שלו, וחוזר זה שפרע בשבילו וגובה ממנו, והוא שגובה הגבאי בתוך שנתו, אבל עברה שנתו כבר אין בידו כח המלוכה והרי הוא כגובה חובו, ואין לו לגבות זה בשביל חבירו.
רועים המוכרים זבל בהמותיהם, בתוך התחום אסור לקנות מהם, מפני שמתערב שם זבל בהמות שלעיר והרי הוא כגזל בידם, חוץ לתחום מותר לקנות מהם מפני שהבעלים מתייאשי' שם מזבל בהמותיהם, ואם היו הבעלים רודפים אחר זבל בהמותיהם אפילו חוץ לתחום אסור, שהרי אין הבעלים מתייאשים. ישראל היודע עדות לגוי על ישראל, והולך ומעיד לו בפני גוים המחייבין על פי עד אחד, ב"ד מנדין אותו שהוא מחייב את חבירו שלא כדין, ובמקום שאין מוציאין ממון על פי עד אחד, רשאי לילך להעיד בפניהם.
<h2>דף קיד.</h2>
היה העד אדם חשוב שראוי להאמינו כשנים, ואינו יכול להשמט מפני המושל, הרי זה ספק בתלמוד אם הוא רשאי לילך להעיד בפני המושל המוציא מחבירו על פי שנים, או אם אינו רשאי אלא יציל עצמו בממונו שלא ילך.
ישראל שמכר קרקע שלו לגוי שהוא אצל ישראל, ראוי לנדותו לפי שהביא הגוי אצל ישראל חבירו, עד שיקבל עליו כל אונס שיבא לאותו ישראל מחמת שכינות אותו הגוי, וזה יתבאר עוד בפרק המקבל.
המוכסין שנוטלין מכס שלא כדין הרי הם כגזלנין, כמו שביארנו ואם נטלו חמורו שלאחד ונתנו לו חמור אחר, וכן אם נטלו הלסטים כסותו ונתנו לו כסות שגזלו מאחר, אם ידוע שנתייאשו הבעלים מהם הרי אילו שלו שהן קנויין לו בייאוש ושינוי רשות, אם אינו יודע שנתייאשו אין תולין סתם דעתו בייאוש, בין בליסטים גוי בין בליסטים ישראל כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ה'. כיצד יודעין שנתיאשו כגון שגילו דעתם ואמרו אוי על ההפסד ההוא, וכיוצא באלה הדברים.
וכן המציל מיד הנהר או מיד הלסטים, אם יודע שנתייאשו הבעלים הרי אילו שלו, שהרי זוכה בהם מן ההפקר. וכן נחיל שלדבורים שבא לתוך שדהו, אם ידוע שנתייאשו הבעלים הרי זה זוכה בהן מן ההפקר. אם לא נתייאשו הבעלים, אין הבעל יכול לקוץ ענפי אילן חבירו במקום שעומדים הדבורים ואפילו ליתן דמי הענפים, אלא ילקט הדבורים שלו מבין הענפים, ולא יגע בענפים אלא אם יתרצה בעל הענפים.
אע"פ שאין עדים לבעל הדבורים שאילו הם הדבורים שלו, סומכין בהן על אשה וקטן המשיחין לפי תומם ואומרין אנו ראינו כי ממקום פלוני יצא נחיל זה, והוא שהיו הבעלים מרדפין אחריהם ומבקשין אותן, ואע"פ שמסיח לפי תומו אינו כשר לעדות ממון, עדות זה מדברי סופרים הוא שהדבורים מן הדין הרי הן כהפקר ואין בהם משום גזל אלא מדברי סופרים, ואם הזיקו דבורים משלם מה שהזיקו.
<h2>דף קיד:</h2>
המכיר כליו וספריו ביד אחר, וטוען שנגנבו ממנו, והלה טוען אני קניתים ממקום אחר ואיני יודע היכן הוא. אם יש לו עדים היודעים שנגנבו ממנו ומכירים שאילו הם הספרים והכלים שנגנבו ממנו, הרי זה מוציא כליו וספריו מיד זה ונותן לו המעות שהוציא על פי שבועתו. ותקנה היא שתקנו ללוקח שלא יפסיד מעותיו, שהרי לפי תומו קנאם כדרך הלוקחים בשוק, והוא שלא נתייאש זה על כליו וספריו, אבל אם ידוע שנתייאש קנאן בייאוש ושינוי רשות, ואינו יכול להוציא מידו אפי' בדמים. בד"א שצריך להביא עדים היודעים שאילו הספרים נגנבו ממנו, בבעל הבית העשוי למכור כליו, אבל אם אינו עשוי למכור כליו, אע"פ שאין העדים יודעים שאילו הן שנגנבו ממנו, אלא לבד שהן מכירין אותן שהן שלו וידוע שיצא לו שם גניבה בעיר הרי זה מוציא אותם מיד הלוקח בדמים על פי שבועתו כמו שביארנו. וכבר ביאר מז"ה בפסקיו בפ' כל הנשבעין [שבועות מ"ו ע"א], שאין כל הדברים הללו אמורין אלא בדברים שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר, אבל בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אע"פ שלא יצא לו שם גניבה בעיר, ואפילו בעל הבית העשוי למכור כליו, נאמן לומר שנגנבו ממני מתוך שיכול לומר השאלתים או השכרתי', הואיל ויש לו עדים המכירים אותם שהם שלו נאמן לומ' שנגנבו ממנו ונוטל אותם בדמים.
<h2>דף קטו.</h2>
נמצא הגנב שקנאם זה ממנו, אם גנב מפורסם הוא לא עשו בו תקנה ללוקח, שלא היה לו לקנות ממנו, והבעל מוציא מיד הלוקח בלא דמים והוא יטול מעותיו מן הגנב. ואם לא היה גנב מפורסם בגניבה אע"פ שהיה מפורסם ברעו' אחרות, עשו בו תקנה ללוקח שלא יפסיד מעותיו ואפי' קנה שוה מאה במאתים עשו בו. ונראה בעיניי שאינו נותן לו אלא דמי שוויו בלבד, והמעות שנותן הבעל ללוקח חוזר וגובה אותן מן הגנב. ואם לא הוציא הלוקח בהן מעות, אלא נתנה לו הגנב בחובו, או בהקפתו לא עשו בו תקנה, שהרי לא על סמך אילו נתן מעותיו. משכנם לו הגנב עשו בו תקנה לגבות מעותיו, ואפי' משכנם לו שוה בשוה, או שמשכן לו שווה חמשים במאה עשו בו תקנה כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י'.
היה חייב לו הגנב ארבע' זוזים, והביא לו כלי אחד שגנבו, ועוד הלוה לו ארבעה זוזים אחרים הרי זה לא עשו בו תקנה, והבעל מוציא גניבתו בלא דמים שהרי דרך הלואה נתן מעותיו, בין הראשונים בין האחרונים, ולא נתן מעותיו על סמך הגניבה. מעשה באחד שמכר גניבתו בשמונים זוז, ואותו הלוקח מכרה לאחר במאה ועשרים זוז, ואמרו חכמים שנותן הבעל מאה ועשרים ללוקח שיני ולוקח גניבתו, ומוציא שמונים זוז מיד הגנב, וארבעים מיד הלוקח ראשון, כפי מה שנשתכרו בגניבתו שלזה.
אפי' הגונב על מנת שדעתו לשלם ומתכוין לצער חבירו, על מנת לשלם תשלומי כפל כדי ליהנו' את חבירו, הרי זה עובר בלאו משום לא תגנובו כמו שמבואר בפ' איזה הוא נשך [ב"מ ס"א ע"ב].
שנים שהיו מהלכין זה בכד שליין וזה בכד שלדבש, ונסדקה הכד, ושפך זה את יינו והציל הדבש לתוך כדו, אין לו אלא שכר פעולתו כדרך הפועלים, והוא שיהיה עקל שלנצרים על הכד שלדבש שאינו הולך כולו לאיבו', אבל אם היה הולך כולו לאיבוד הרי הוא הפקר וכל הקודם זכה, וזה שהציל לעצמו הציל. התנה עמו ואמר לו הריני שופך את ייני ומציל את הדבש שלך ותתן לי דמי ייני, הרי זה חייב ליתן לו דמי יינו כפי תנאו.
<h2>דף קטו:</h2>
שטף הנהר חמורו וחמור חבירו, שלו שווה מנה ושלחבירו שווה מאתים, הניח את שלו והציל את שלחבירו אין לו אלא שכר פעולתו. ואם אמר לו אני אציל את שלך ואתה נותן לי דמי חמור הרי זה חייב ליתן לו דמי חמורו שהתנה לו.
<h2>דף קטז.</h2>
היה כדו שלזה ריקם ויכול להציל דבש חבירו בלא הפסד, אע"פ שהתנה עמו שאם יציל הדבש שלו יתן לו כד שליין אין לו אלא שכרו, שיכול לומר לו לא התניתי לך אלא מפני שהייתי דחוק והשטיתי בך. וכן מי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו, ואמ' לו טול דינר והעבירני הנהר, אין לו אלא שכרו, שלא התנה היתרון הזה אלא מפני דוחקו. היה בעל המעבורת עסוק לצוד דגים, שהיה ראוי להשתכר בהם דינר ואמ' לו זה הנח מלאכתך והעבירני וטול דינר בשכרך, הרי זה נותן לו דינר שהתנה לו.
ירד והציל חמור חבירו ועלה חמורו מאליו, הרי זה נוטל תנאו מחבירו ואע"פ שהוצל חמורו. ומעשה בשיירא אחת שהיתה מהלכת במדבר ונתלוה עמהם אריה אחד, בכל לילה היו מניחים לו חמורו שלאחד מהם כדי שלא יזיקם, וכשהגיע זמנו שלאחד מהם, הניחו לו חמורו ולא בא האריה לאוכלו, ואמרו חכמ' שהחמור הזה הוצל לבעליו, ואע"פ שכל אחד הפסיד חמורו ונהנה זה בחמוריהם. ירד להציל חמור חבירו ולא הצילו, אין לו אלא שכרו כפועל ואע"פ שהתנה לתת לו חמורו.
<h2>דף קטז:</h2>
שיירה ההולכת במדבר ועמדו עליה גייס לטרפה ונתפשרו עמהם בממון, מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות. ואם שכרו תייר לפניהם, המראה להם הדרך, מחשבין אף לפי נפשות ומטילין החצי על נפשות והחצי על הממון כמו שכתב מז"ה. ואם נהגו החמרים בעניין אחר אין משנין מנהגן. ורשאין החמרי' להתנות שכל מי שיאבד לו החמור יעמידו לו חמור אחר. ואם אבד החמור בפשיעתו אין מעמידין לו חמור אחר. אבד חמורו שלא בפשיעתו ובאו להעמיד לו חמור ואמ' תנו לי מעות על חמורי אין שומעין לו, לפי שאם יש לו חמור בשיירה נותן לבו לשמור בלילות, ואפי' יש לו חמור אחר בלא זה שאבד אין נותנין לו מעות, אלא מעמידין לו חמור, שאם יהיו לו שני חמורים יתן לבו לשמור יותר, וימסור עצמו כנגד החייות והלסטים, והשיירה משתמרת על ידו.
ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול שבים לטובעה, והיקלו ממשואה מחשבין לפי משאוי, ואין מחשבין לפי ממון, ואם נהגו הספנים בעניין אחר אין משנין המנהג שלהם. היו הרבה ספינות מקובצות בשיירא אחת, רשאין להתנות שכל מי שתאבד לו ספינ' יעמידו לו ספינה מן השותפות. ואם אבדה הספינה בפשיעת בעליה אין משלמין לו. וכן אם הוליך ספינתו לתוך חזקו שלנהר שאין דרך הספינות לילך שם, ואפילו היה דרכו ללכת שם בימי תשרי, ובימי ניסן אין דרכו ללכ' שם מפני שהנהר מתגבר מהפשרת השלגים וזה הלך שם בימי ניסן ואבדה ספינתו אין משלמין לו.
שיירה שהית' מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה, ועמד אחד מהן והציל, אם אין כח באחרים להציל הרי זה הציל הכל לעצמו שאינו אלא כזוכה מן ההפקר. היו אחרים יכולין להציל בלי דוחק, אע"פ שאמר זה לעצמי אני מציל לא הציל אלא לבעלים. היו יכולין להציל על ידי הדחק אם אמר זה לעצמי אני מציל, כל מה שהציל הציל לעצמו שהרי חביריו לא רצו למסור עצמן והסיחו דעתם מן הדבר. ואם הציל סתם ולא אמר לעצמי אני מציל, לא הציל אלא לבעלים. היה זה המציל אחד מן השותפין אם הציל סתם הציל לאמצע, ואם אמר לעצמי אני מציל הרי זה הציל חלקו לעצמו, ואע"פ שחבריו יכולין להציל, הרשות ביד זה ליטול חלקו ולחלוק אפילו שלא ברצון חבריו הואיל וממונ' עומד להאבד. ואם לא היו חבריו יכולין להציל אפי' על ידי הדחק, ואמר זה לעצמי אני מציל הרי זה הציל לעצמו הכל ואפילו חלק חבירו, שהרי מן ההפקר הוא זוכה, ואם לא אמר לעצמי אני מציל אלא הציל סתם, הרי זה הציל הכל לאמצע, שכן דרך השותפין למסור עצמן בעבור השותפות כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"ב. וכן אם היה זה המציל פועל מושכר לבני השיירה והם אינם יכולין להצי', אם עמד זה והציל סתם הרי הציל לבני השיירה שעשה פעולתו המוטלת עליו, ואם אמר לעצמי אני מציל הרי חזר בו מפעולתו והציל לעצמו, שהרשות ביד הפועל לחזור בו מפעולתו כשירצה. שיירה שמחלו עליהם מוכסי' מחלו לאמצע, ואם אמרו משום פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו כמבואר בתוספתא [ב"מ פ"ח ה"ט].
הגוזל שדה מחבירו, ובאו גוים אנסים ונטלוה ממנו, אם מכת המדינה היא שהן אונסין שדות מכל אדם, אומר לו הרי שלך לפניך, שהרי אף מיד בעליה היו אונסין אותה.
אבדה השדה מחמת הגרמתו שלגזלן לפי שהיה מחזיק בה והגוים לא היו אונסין אלא שדותיו, הרי זה חייב לשלם השדה לבעלים. אפילו לא גרם נזק אלא בדיבורו בלבד, כגון שהיו האנסין מבקשין לאנוס שדות וזה הראה להם שדה חבירו, או שהיו אונסין אותו על שדותיו והראה להם שדותיו והראה להם גם שדה חבירו בכללן כדי להפסיד חבירו, חייב לשלם שהגורם נזק לחבירו אפי' בדיבור חייב לשלם.
<h2>דף קיז.</h2>
וכן המסור שהלשין ממון חבירו לגוים חייב לשלם לו כאילו הזיקו בידים, כדרך שביארנו בשאר דיני הגרמות בפ' שלמעלה. בד"א כשהלשין ממון חבירו ברצונו, אבל אם אנסוהו גוים אע"פ שהיו אונסין אותו על ממונו, והראה להם ממון חבירו כדי להציל ממונו פטור, שדיני הגרמות קנס הם ולא קנסו על האנוס. נטל ממון חבירו בידו ונתנו להם, אע"פ שעל ידי אונס נתנו להם הואיל ולא אנסו אלא ממונו וזה הציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם, ואם העמיד האנסים על אותו ממון כבר הרי הוא אבוד, ואע"פ שנטלו אחר כך ונתנו בידיו פטור. היה ממון חבירו מצד זה שלנהר והאנס מצד השיני, שאינו יכול ליטלו וזה הושיטו לו חייב, שזה אינו כאבוד והרי הציל עצמו בממון חבירו בידים. אנסוהו גוים על ממון חבירו אע"פ שלא היו יודעין היכן הוא, והוא נטלו ונתנו להם פטור, הואיל ועל ממון חבירו אנסוהו כמו שביאר מז"ה.
שנים שהיו טוענין על דבר אחד, זה אומר שלי הוא וזה אומר שלי הוא, ועמד אחד מהם ומסרו למלכות ואמר שלי מסרתי, הרי זה מנדין אותו, עד שיביא אותו הדבר ויעמיד אותו בחזקתו הראשונה, ויעמדו עליו בדין.
המוסר ממון חבירו ביד גוים, לא די שמחייבין אותו לשלם אלא שהוא חייב מיתה. ומעשה באחד שהיה רוצה להראות תבן חבירו לגוים, ובא לפני רב שהיה הגדול שבחכמי בבל, והיה אומר שלא יראה ולא היה שומע לו, עמד אחד מגדולי תלמידיו והרגו, שהמסורות מורידין אותן לבור ואין מעלין אותן. וכתב הר"מ במז"ל בפרק ח' דהלכות חובל ומזיק [ה"י] מותר להרוג המוסר בכל מקום, ואפי' בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות, ומותר להרגו קודם שימסור, אלא כשאמ' הריני מוסר פלו' בגופו או בממונו אפי' ממון קל, הרי זה התיר עצמו למיתה, ומתרין בו ואומרין לו אל תמסור, אם העיז פניו ואמר לא כי, אלא אמסרנו, מצוה להרגו וכל הקודם להרגו זכה. עשה המוסר אשר זמם ומסר, ייראה לי שאסור להרגו, אלא אם כן הוחזק למסור הרי זה ייהרג שמא ימסור אחרים. ומעשה בכל זמן בערי המערב להרוג המוסרים שהוחזקו למסור ממון ישראל, ולמסור את הגויים להורגן ולהכותן ולייסרן ולמוסרן ביד רשע עד כאן דבריו.
<h2>דף קיז:</h2>
ומעשה באחד שהפקידו אצלו כוס שלכסף, ובאו גנבים עליו בלילה ונטלו בידיו ונתנו להם, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו, אם הנפקד הזה עשיר בממו' הרי על דעת ממונו באו, וזה הציל עצמו בממון חבירו הואי' ונתנו בידיו חייב. ואם לא היה הנפקד עשיר הרי לא באו עליו אלא על אותו פקדון, שהיו יודעין שהוא בידו, ואע"פ שלא היו יודעין היכן הוא והוא נתנו להם בידיו פטור, הואיל ועל אותו הממון היו אונסין אותו. היה ממון חבירו אצלו בהלואה, או בהשאלה, או בגזילה בכל עניין שאנס מידו חייב לשלם שהרי הוא חייב באונסין כמו שביאר מז"ה.
שוב מעשה באחד שהפקידו אצלו ממון שלפדיון שבויים, ובאו גנבים עליו ונטלו ונתנו להם, ואמרו חכמים אע"פ שעל ממונו באו, והציל ממונו בממון זה, הואיל ולפדיון שבויי' ניתן אין לך פדיון שבויים גדול מזה, ואע"פ שבידיו נתנו להם פטור, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"ד.
ספינה שהיו עוברין בה בנהר, והיה חמור אחד בתוך הספינה והיה גורם להטביע הספינה בעסקיו הרעים, משליכין אותו לנהר ופטורין מלשלם, ואע"פ שמצילין עצמן בממונו שלזה, הואיל והוא רודף אחר חייהם הבא להרגך השכם להרגו.
מי שהיה רודף אחר חבירו להרגו, ושבר כלים ברדפו בין שלנרדף בין שלכל אדם פטור, שהרי מותר להרגו כדי להציל את הנרדף, הואיל והוא חייב מיתה פטור מתשלומי ממון. שבר הנרדף את הכלים, אם היו הכלים שלרודף פטור מלשלם, שהרי נתן לו רשות להרוג את הרודף אותו, ולא יהא ממונו חביב מגופו. היו הכלים שלשאר בני אדם חייב עליהם שהרי הוא מציל עצמו בממון חבירו. ורודף שהיה רודף אחר הרודף להציל הנרדף מידו ושבר כלים, בין שלרודף בין שלנרדף בין שלכל אדם פטור, שאם אין אתה אומר כן אין לך אדם שמציל את חבירו מפני הרודף.
וכן אם שטפה נהר אומר לו הרי שלך לפניך, שאין דין גזל בקרקע וכל מקום שהוא ברשות בעליו הוא, ואפילו היתה פרה רבוצה באותה שדה וגזלה עם השדה, ואבדה פרה עם השדה אינו מתחייב עליה, כשם שהשדה ברשות בעליה כך הפרה ברשות בעליה, שהרי לא משכה הגזלן ולא באת לרשותו להתחייב עליה.
<h2>דף קיח.</h2>
הגוזל את חבירו, או שלוה הימנו, או שהפקיד לו ביישוב לא יחזיר לו במדב', שזה אינו רוצה לקבל את שלו במקום סכנה. ואם הודיעו הנפקד שהוא עתיד לצאת עמו במדבר, הרי הוא כאלו התנה עמו על מנת שיחזיר לו במדבר.
רצה המלוה לתבוע הלוואתו מיד הלווה, בכל מקום שפוגעו הרשות בידו, אבל אם היתה לו אבדה או פקדון ביד חבירו אינו יכול לתובעו אלא במקומו, לפי שהם בעין ויכול לומר במקומי הנחתים ואיני מוליכם עמי.
האומר לחבירו גזלתיך, או שאמר לו הלויתני, או הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתיו לך חייב, שאין ספק מוציא מידי ודאי. בד"א כשהיה חבירו תובעו ועל ידי תביעת חבירו הודה כן, אבל אם אין חבירו תובעו שלא היה יודע בדבר, אלא הוא מעצמו הודה כן פטור מהודאה זו הואיל והודאתו מסופקת, ואם בא לצאת ידי שמים חייב. אמ' לו איני יודע אם גזלתיך, או אם הלויתני, או אם הפקדת אצלי אע"פ שחבירו תובעו פטור, ואם בא לצאת ידי שמים חייב. ואם אין חבירו תובעו אלא מעצמו אמר כך אפי' לצאת ידי שמים אינו צריך.
הגונב טלה מהעדר, וידעו הבעלים בגניבתו והחזירו הגנב, אם לא ידעו הבעלים בחזרתו כל עיקר ולא מנו את הצאן, לא נפטר הגנב בחזרה זו, ואם מת או נגנב חייב הגנב הראשון עליו כאילו לא החזירו. מנו הבעלים את הצאן אחר הגנב ונמצאת העדר שלימה נפטר הגנב בחזרתו, ואם מת אחר כך או נגנב פטור.
<h2>דף קיח:</h2>
אם לא ידעו הבעלים בגניבתו, אע"פ שמנו את הצאן אחר שהחזירו הגנב, לא נפטר הגנב בחזרה זו, הואיל ולא ידעו הבעלים בגניבתו צריך שיכירו בו בחזרתו, שיהו זהירין עליו לשומרו, לפי שלמדו זה לפרוש מן העדר. ואם היה הטלה הגנוב נקוד וטלוא שאין כיוצא בו בעדר, כיון שמנו את הצאן וראה אותו הרי מכירין בחזרתו ויודעין שזה הוא הגנוב. בד"א בבעלי חיים, אבל בשאר מטלטלין אם לא ידעו הבעלים בגניבה אין צריך שידעו בחזרה, ואע"פ שלא מנה מטלטלין ולא הרגיש הבעל בחזרה כלל, נפטר הגנב בחזרה זו כמו שביאר מז"ה.
שומר שגנב טלה מן העדר או סלע מן הכיס שהיו בשמירתו, אע"פ שהחזיר הגניבה למקומה לא נפטר בחזרה זו, הואיל וגנב שוב אינו בחזקת שומר ואין רשותו כרשות הבעלים, והרי הוא כמי שלא החזיר כל עיקר, ולא נפטר בחזרה זו עד שידעו הבעלים בחזרתו, כמבואר בקונטרס הראייות בבבא מציעא בסוף פרק המפקיד. ואין זה השומר מתחייב כפל בגניבתו, הואיל ומתחלה בתורת היתר בא לידו ולא בא לידו בתורת גניבה, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ט"ו.
הגוזל מעות מחבירו, ובא לפרוע לו מעות אחרים שהיה חייב לו, והבליע לו בחובו בחשבון מעות הגזילה ולא הרגיש בהן הנגזל, אם נתנם הנגזל בכיסו ולא היו בכיסו מעות אחרים, נפטר הגזלן בהשבה זו, לפי שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ומונה מעותיו ומניין פוטר כמו שביארנו. היו מעות אחרים בכיסו ועירב' ואינו יכול לדעת מניינם, [או] שלא נתנם בכיסו אלא בתיבתו, לא נפטר הגנב בהשבה זו הואיל וידע הנגזל בגזילתן צריך שידע בהשבתן אפי' על ידי מניין.
המקבל מעות מחבירו ומצא בהם מעות יתירים, אם היה דבר שהדעת טועה בו כגון במקום שדרכן לחשב עשירייות או חמישייות, ומצא בהם יתרון עשירייות או חמישייות הרי זה תולה בטעות ומחזיר לו טעותו. אבל אם לא היה היתרון עשירייות או חמישייות בכיוון, אלא או פחות או יתר, שאין אדם עשוי לטעות בכך, בידוע שבמתנה נתכון לתתם לו, ואפי' אם אנו מכירין דעתו שלזה שאין דרכו לתת במתנה, אומרין שמא גזל ממנו ועכשיו הבליע לו בחשבון, או שמא אדם אחר גזל ממנו ונתנם לזה להבליע לו בחשבון כמו שמבואר בפ' אי זה הוא נשך [ב"מ ס"ג ע"ב]. ונראה בעיניי שלא נאמר כל זה אלא על הסתם, אבל אם הוא אומר טעיתי ותחזיר לי טעותי הרי זה מחזיר טעותו עכ"פ. וכן נרא' בעיניי, שהמלוה את חבירו ואינו תובע הלואתו אין הלוו' חייב לשלם מאליו, הואיל ואינו תובעו במתנה ביקש ליתן לו, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק אי זה הוא נשך.
אין לוקחין מן הרועים צמר וחלב וגדיים, שחזקתן שגונבין אותן מן הבעלים. ולוקחין מהם חלב וגבינה במדבר אבל לא בישו', לפי שבמדבר דרכן למכור ברשות הבעלים. ולוקחין מהן ארבע צאן או ארבע גזי צמר מעדר קטן, או חמש צאן וחמש גזי צמר מעדר גדול, ואם היו יפות לוקחין מהן אפי' שלש צאן או שלש גזי צמר. כללו שלדבר כל שהרועה מוכר ובעל הבית מרגיש בו מותר לקנות ממנו, שברשות הבעלים הוא מוכר. אם אין בעל הבית מרגיש בו אסור לקנות ממנו שבגניבה הוא מוכר. מותר לקנות מהם בגדים, אע"פ שעשאום מן הצמר הגנוב קנאום בשינוי מעשה ושלהם הם. ולוקחין עגלים בשרון מכל אדם לפי שהם נמצאים שם בזול וכל אדם מגדל עגלים. אין לוקחין משומרי פירות עצים ופירות שגונבין אותן מן הבעלים, ואם היו אריסי' שיש להם חלק בהם מותר לקנות מהן, שיש לומר מחלקן הן מוכרין.
לוקחין מן הנשים כלי צמר בארץ יהודה, וכלי פשתן מארץ הגליל, שמדעת בעליהן הן מוכרות כמו שנ' [משלי ל"א] סדין עשתה ותמכור. אבל אין לוקחין מהן יינות שמנים וסלתות לפי שהן גונבות מבעליהן, וכן מן העבדים ומן התינוקות, ולוקחין ביצים ותרנגולין מכל אדם.
<h2>דף קיט.</h2>
(מוכרי) שומרי פירות, בזמן שהן יושבין והסלים לפניהם, והמשקל או המדה לפניהם כדרך המוכרין בשוק, מותר לקנות מהם מפתח הגנה, אבל לא מאחורי הגינה. וכולם שאמרו ללקוחות להטמין אסור ליקח מהן שחזקתו שהוא גנוב. ונראה בעיניי שכל אילו שאמרו אין לוקחין מהן, אם לקח ונמצא שהוא גנוב לא עשו בו תקנה ללוקח ליטול מעותיו מבעל הגניבה, אלא מוציא ממנו בלא דמים כעניין שאמרו בלוקח מגנב מפורסם כמבואר בקונטרס הראייו' בראייה י"ו.
אפי' הגזלן הידוע שהיה רוב ממונו גזל בידו, אם היה מיעוט ממונו שלו מותר ליהנות ממנו שיש לומ' משלו הוא נותן לו כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"ז.
אע"פ שמותר לאבד גופו שלמסור אסור לאבד ממונו, שמא יצא ממנו זרע הגון ויתקיים בו יכין וצדיק ילבש, וכן פסקו רבי' חננאל ורבי' יצחק. ואסור לאדם למסור חבירו לגוים אע"פ שהוא מצער אותו, שנ' [תהלים ל"ט] אמרתי אשמרה דרכיי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי, אע"פ שרשע לנגדי אשמרה לפי מחסום, ואע"פ שהוא מצערו עד שאינו יכול לסבול ימסור דינו לשמים ואל ימסור דינו לגוים כמו שמבואר בפרק ראשון שלגטין [ז' ע"א].
הגוזל ממון חבירו הרי זה כאילו נוטל נשמתו, ואפילו לא הפסידו בידים אלא הפסידו בהגרמתו, שנ' על שאול ועל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים [ש"א כ"ב], והיכן מצינו ששאול הרג את הגבעונים, אלא מתוך שהרג את נוב עיר הכהנים שהיו מספקים להם מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן.
גבאי צדקה מקבלין מן הנשים דבר מועט אבל לא דבר מרובה, ואם היו בעליהן עשירים ואינם מקפידין אפי' על דבר מרובה מקבלין מהן אפילו דבר מרובה. נשי הבדדין או שכיריהן לוקחין מהן זיתים במדה ושמן במדה, שמדעת הבעלים הן מוכרין, אבל לא מעט שמן ולא מעט זיתים שבגניבה הן מוכרין.
דרך בגדי צמר אחר שאורגין אותן נותנין אותן לסורק שסורקין אותן בקוצי', ואחר כך נותנין אותן לכובס לכבסן ולתקנן, ובמקום שהמוכין בולטין הרבה גוזזין אותן, והמוכין שהסורק מוציא בסריקתו הן שלבעל הבית שהן מרובין ובעל הבית מקפי' עליהן, ומה שהכובס מוציא הם שלו שהם מעט ואין בעל הבית מקפיד עליהם.
החייט ששייר מן החוט מלא מחט וחוץ למחט כמלוא מחט, או ששייר מטלית שיש בה שלש אצבעות על שלש אצבעות הרי הם שלבעל הבית, פחות מכן הרי הם שלו. ואם היה בעל הבית מקפיד עליהם הרי הן שלבעל הבית.
הנותן עצים לחרש לעשות לו כלים, השפאים הדקים שהוא מוציא במעצד שמחליק בו הנסרים הם שלו, והשפאים הגסים שהוא מוציא בקורדום הם שלבעל הבית, ואם היה עושה מלאכתו אצל בעל הבית אף הנסורת שלנסרים הוא שלבעל הבית.
<h2>דף קיט:</h2>
ואין לוקחין מוכין מן הסורק שהן גנובין לו. ובמקום שנהגו להיות שלו מותר לקנות ממנו, ובכל מקום מותר לקנות מהם כרים וכסתות מלאין מוכין, לפי שכבר נעשה בהם שינוי וקנאם בשינוי מעשה, ואינו חייב לבעלים אלא דמים.
אין לוקחין מן הגרדי שירי פקעייות וכיוצא בהן ממלאכתו שהן גנובין לו. וכן אין לוקחין מן הצבע מן הדברים שנותנין לו לצבוע שהן בגניבה אצלו. וכל דבר שידוע שנעשה בו שינוי קנאו בשינוי מעשה ומותר לקנותו ממנו.
הנותן עורות לעבדן, הצמר התולש מהן ומה שמקצע מן העורות הרי הן שלבעל הבית, והצמר העולה משטף המים הרי הוא שלו.
מסתתי אבנים אין בהם משום גזל במה שמפילין בסיתותן. מפסגי אילנות ומפסגי גפנים שמפילין מהן ענפים וזמורות, וכן מנכשי זרעים וירקות שלוקטין עשבים מביניהן, בזמן שבעל הבית מקפיד עליהם הרי הן שלבעל הבית, אין בעל הבית מקפיד עליהן הרי הן שלו, ובמקום שיש להם מנהג ידוע ראוי לילך הכל אחר המנהג.
כשות וחזין שהוא השחת שלתבואה אין בהם משום גזל, שגוזזין השדות לצורך הבהמות וחוזר וצומח, ובמקום שמקפידין עליהן יש בהן משום גזל.
